השעון המעורר צלצל, או שאולי קרן אור ראשונה פילחה את החשיכה. את פוקחת עיניים. העולם חוזר אלייך בשלבים: תחילה קולות עמומים מהרחוב, אחר כך תחושת הסדינים על עורך, ולבסוף, המשקל המוכר של התודעה, עם כל רשימות המטלות והדאגות שלה. עוד יום מתחיל.
אבל לפני שאת קמה, לפני שהמכונה מתחילה לפעול, ישנו רגע אחד קטן. חלון זמן שקט, בין החלום למציאות. ברגע הזה, אני רוצה שתשאלי את עצמך שאלה, לא בראש, אלא בגוף.
איך את באמת מרגישה, עכשיו?
לא "מה אני צריכה לעשות היום?", אלא "מה הגוף שלי מבקש?".
האם הוא כבד ועייף, עדיין נאחז בשרידי השינה? האם הוא קל וערני, מוכן לפעולה? האם יש בו מתח שמחכה להשתחרר, או רפיון שמחכה למגע שיעיר אותו? הקשיבי לו. הוא מדבר בשפה משלו, שפה של צמרמורות, של כיווצים עדינים, של חום שמתפשט.
ולאיזה מגע הוא מחכה?
לא לליטוף המקרי של הסדין, לא לזרם המים במקלחת.
לאיזה מגע הוא באמת מחכה?
האם הוא מחכה למגע רך ומרגיע, יד גדולה שעוברת בעדינות על גבך ומבטיחה שהכל בסדר, שאת לא לבד?
או אולי... אולי הוא מחכה למשהו אחר. למגע חד יותר. נוכח. יד שאוחזת בעורפך בנחישות שקטה, אצבעות ששזורות בשערך ומושכות קלות, רק מספיק כדי לעורר אותך. לא מגע שמרגיע. מגע שמזכיר.
מגע שמזכיר לך שאת לא רק רשימת מטלות, לא רק תפקיד, לא רק מחשבות.
שאת קודם כל גוף. גוף חי, נושם, מרגיש.
גוף שמכיל בתוכו עולם שלם של תחושות שמחכות שמישהו יגלה אותן מחדש.
מהו המגע הזה שיזכיר לך, הבוקר, שאת חיה?
עצמי עיניים לרגע נוסף, לפני שהיום באמת יתחיל.
ותעני לעצמך בכנות. התשובה, אני מבטיח לך, תלווה אותך כל היום.
אולי היא אפילו תחכה לך כשתחזרי הביתה.