סוף היום. המסדרונות באוניברסיטה מתחילים להתרוקן, והשקט המוזר של בניין אקדמי אחרי שעות הפעילות מתחיל לשקוע. את אורזת את חפצייך לאט. רק עוד שאלה אחת, את אומרת לעצמך, שאלה קטנה על המאמר האחרון.
את דופקת על דלת משרדו. הוא מזמין אותך להיכנס. אותו חיוך עייף ומנומס, אותן עיניים חכמות וקצת מרוחקות מאחורי המשקפיים. החדר מריח כמו שדמיינת: קפה ישן, אבק של ספרים, והריח הקלוש של האפטרשייב שלו. אתם מדברים על תיאוריות, על מושגים, על ציטוטים. את משחקת את תפקיד הסטודנטית המבריקה, הוא את תפקיד המרצה הסבלני.
את קמה ללכת, מודה לו, מסתובבת. וידך כבר על הידית, כשלפתע את שומעת את הצליל.
קליק.
צליל קטן, מתכתי, חד. הוא נעל את הדלת.
את מסתובבת לאט. הוא כבר לא נשען לאחור בכיסאו. הוא עומד, והמרחק ביניכם הצטמצם בחצי. החיוך המנומס נעלם. העיניים שמאחורי המשקפיים כבר לא מרוחקות. הן צדות אותך.
"את חושבת שלא ראיתי?" הוא שואל, וקולו נמוך יותר, גס יותר ממה ששמעת אי פעם. "את חושבת שאני לא רואה איך את מסתכלת עליי כל הסמסטר? איך את נושכת את השפה כשאת חושבת שאני לא שם לב? איך הגוף שלך נדרך כשאני מתקרב?".
המוח שלך צורח. זה לא קורה. זה טירוף. אבל הגוף שלך... הגוף שלך קופא. לא מפחד. מציפייה.
הוא לוקח צעד אחד, ואת נסוגה לאחור עד שגבך פוגע במדפי הספרים הכבדים. הוא מניח יד אחת על המדף, ליד ראשך, לוכד אותך. "דיבורים," הוא לוחש, קרוב מספיק כדי שתרגישי את החום שיוצא מפיו. "כל היום דיבורים. מילים. אני עייף ממילים."
הידיים שלו, אלה שאת רגילה לראות מחזיקות ספרים, נסגרות על פרקי הידיים שלך בכוח שקט, ומצמידות אותן אל המדף מאחורי גבך. את לא נאבקת. את לא יכולה. פתאום, כל המורכבות של חייך, הנישואים, הגירושים, העתיד, כל זה נעלם. נשאר רק הרגע הזה. העיניים שלו, הכוח שלו, והדופק שלך שמאיים לקרוע את עורך.
הוא קורע את החולצה שלך. לא מוריד, קורע. צליל הבד הנקרע הוא הצרחה שאת לא מצליחה להוציא. הוא דוחף אותך אל שולחן הכתיבה שלו, מפיל ערימת ניירות ברעש. העץ הקר והמחוספס על גבך הוא התחושה הכי חיה שהרגשת מזה שנים. הוא לא שואל, הוא לא מבקש. הוא לוקח. האגרסיביות שלו היא לא אלימות. היא רעב. רעב אלייך, שהצטבר במשך חודשים של מבטים גנובים.
הוא חודר אלייך בעוצמה, והגוף שלך מקבל אותו כאילו חיכה לו תמיד. כל תנועה שלו היא תשובה לכל שאלה שאי פעם הייתה לך. זה כואב וזה מושלם, זה משפיל וזה הדבר הכי מעצים שחווית. את נאחזת בקצה השולחן, ציפורנייך ננעצות בעץ, והגוף שלך בוגד בך וגומר, רועד ללא שליטה. הוא ממשיך, עמוק יותר, קשה יותר, עד שהוא גומר בתוכך בנהמה חנוקה.
הוא נשאר בתוכך לרגע, נושם בכבדות. ואז הוא נסוג לאט.
את רועדת, עינייך עצומות, לא מעזה להסתכל. את מרגישה את אצבעותיו, עכשיו עדינות, מסדרות קווצת שיער שסטתה מפנייך. הוא מרים את סנטרך, מכריח אותך לפקוח עיניים. המבט שלו אינו קר. הוא בוער.
"זה," הוא אומר בשקט, "היה המבחן האחרון שלך."
הוא פותח את הדלת וחוזר לשבת בכיסאו, כאילו דבר לא קרה.
את מסדרת את בגדייך כמיטב יכולתך ויוצאת מהמשרד. המסדרון ריק. את הולכת, לא יציבה, הגוף שלך כואב, דביק, מלא בו. ואת מחייכת.
כי בפעם הראשונה מזה שנים, את לא חושבת. את פשוט מרגישה.
ועכשיו, את חיה.