(יום חמישי. 14:45. רעש לבן.)
העולם מתכונן לעצור. את שומעת את זה? השינוי בתדר. ההמולה של השבוע מתחילה לדעוך, ובמקומה עולה השאלה הגדולה, המעייפת, של סוף השבוע: "מה עכשיו?".
ברוב הבתים, השאלה הזו היא פתח למשא ומתן. לוגיסטיקה של שעמום, פשרות קטנות של אהבה שחוקה.
אבל אצלכם, בבית שאני בניתי בתוך הבית שלכם, השקט הוא אחר.
את מביטה בו. בבן הזוג שלך. האיש שאת חולקת איתו מיטה, משכנתא, חיים. הוא מוכר לך כל כך. ולפעמים, המוכר הזה הוא האויב של התשוקה.
אבל אז, בדיוק ברגע הזה של יום חמישי, אני נכנס למשוואה.
אני לא צריך להיות שם פיזית כדי לשנות את המבנה המולקולרי של החדר.
מספיקה הודעה אחת. מילה אחת. והוא משתנה.
פתאום, הוא לא רק "בן הזוג". הוא הופך לזרוע הארוכה שלי. הוא הופך לכפפה שדרכה אני נוגע בך.
תחשבי על זה. הסופ"ש הזה. אתם תהיו לבד, ועדיין, לא תהיו לבד לרגע.
כשאתם יושבים לארוחת ערב, והוא מוזג לך יין, את יודעת שהוא עושה את זה כי אני הוריתי לו לדאוג שתהיי רפויה.
כשהוא נוגע בך, היד היא היד שלוף חמה, מוכרת, בטוחהף אבל הכוונה שמניעה את האצבעות היא שלי. קרה, מחושבת, תובענית.
זהו הפרדוקס היפהפה שאני חוקר... האינטימיות שלכם מעמיקה דווקא בגלל שיש שם מישהו שלישי.
את מסתכלת עליו בעיניים חדשות. הוא כבר לא מובן מאליו. הוא השומר בשער. הוא הכוהן שמבצע את הטקס עבור האל שנמצא רחוק. ואת? את כבר לא סתם "שלו". את פיקדון קדוש. את סוד ששני גברים שומרים יחד.
יש בזה שקט, נכון. השקט של הוודאות. של אי-ההחלטה.
אבל מתחת לשקט הזה יש זרם תת-קרקעי של חשמל. הידיעה שכל נשיקה, כל מגע, כל אנחה בסופ"ש הזה, מוקלטים ונשמרים עבורי. שאתם חיים בתוך אקווריום שאני עיצבתי, וכל תנועה שלכם היא הצגה פרטית עבור צופה יחיד.
אז כשתחזרי הביתה היום, ותראי אותו, אל תגידי מילה.
רק תחייכי את החיוך הקטן הזה, הפנימי.
ותדעי...
הסופ"ש לא מתחיל כשהעבודה נגמרת.
הוא מתחיל כשהפרוטוקול נכנס לתוקף.