יום שישי. השמש מתחילה לשקוע.
בחוץ, העולם מתכונן למנוחה. נרות דולקים בחלונות, ריח של בישולים, קולות של משפחות מתכנסות. קדושה יורדת על העולם.
אבל בחדר השינה שלנו, הסגור, הווילונות מוגפים. כאן מתרחש טקס אחר לגמרי. קדושה אפלה, שקטה, וכבדה מנשוא.
את עומדת במרכז החדר.
כבר רחוצה. כבר נקייה. הריח שלך הוא ריח של סבון ניטרלי ופחד דק, כמעט בלתי מורגש.
"תתפשטי," אני אומר. לא בקול רם. אין צורך. המילה חותכת את האוויר הדחוס.
הבגדים נופלים. את נשארת עירומה, חשופה, עור חיוור באור הדמדומים. את כבר לא "את". את לא עורכת הדין, או המנהלת, או האמא. את חומר גלם.
אני ניגש אלייך. לא מלטף. בודק.
יד על הסנטר, מסובב את ראשך ימינה ושמאלה. בודק את הדופק בצוואר. היד השנייה עוברת על החזה, על הבטן, יורדת למטה. לא כדי לענג. כדי לוודא מוכנות מכנית.
את רטובה. הגוף שלך יודע את תפקידו בטקס עוד לפני שהמוח שלך מספיק להבין. זו בגידה ביולוגית מושלמת.
אני מסובב אותך. דוחף אותך קדימה עד שפלג גופך העליון נשען על המיטה המסודרת. הרגליים שלך על הרצפה הקרה.
"אל תשמיעי קול," אני לוחש ליד האוזן שלך. זו הפקודה היחידה.
ואז אני לוקח אותך.
אין בזה רומנטיקה. אין בזה משחקי אהבים. זו פעולה של ניכוס. של בעלות.
אני חודר אלייך בעוצמה שגורמת לאוויר לברוח מריאותייך בבת אחת. אני ממלא אותך. אני משתמש בגוף שלך כפי שמשתמשים בכלי מדויק שנועד למטרה אחת בלבד. כל דחיפה היא תזכורת: את שלי. כל חיכוך הוא חתימה על שטר הבעלות.
את רוצה לצעוק. את רוצה להתפתל. אבל את זוכרת את הפקודה. את נושכת את הסדין הלבן, הידיים שלך נאחזות בכיסוי המיטה עד שפרקי האצבעות מלבינים.
את הופכת לריק. כל המחשבות נעלמות. כל הרגשות נשרפים. נשארת רק תחושה אחת: מלאות. נוכחות זרה ושתלטנית בתוך הגוף שלך.
ואז, רגע השיא. אני לא יוצא.
אני גומר עמוק בפנים, משאיר את הכל בתוכך. צורב את המהות שלי בתוך המקדש שלך.
אני נשאר שם עוד רגע, כבד, לוחץ, מוודא שאת מרגישה כל טיפה, כל גרם של כובד.
אני מתנתק.
את נשמטת על הרצפה, רועדת, מנסה להסדיר נשימה. הגוף שלך אדום, מסומן, פתוח. דמעות שקטות זולגות על לחייך. לא מעצב. מהקלה. מההתפרקות המוחלטת של ה"אני".
אבל הטקס לא נגמר.
"קומי," אני אומר.
אני מגיש לך את השמלה החגיגית. את התחתונים הנקיים.
אני מלביש אותך כמו בובה. רוכס את הרוכסן. מסדר את השיער. מוחה את הדמעה.
תוך דקות, את עומדת שם שוב. יפה. מהודרת. המסיכה חזרה למקומה.
אנחנו יוצאים לסלון. האורחים יגיעו עוד מעט, או שאנחנו נשב לארוחה.
את מחייכת. את מוזגת יין. את משוחחת על פוליטיקה או על מזג האוויר.
אבל מתחת לשולחן, הרגליים שלך רועדות קלות.
ומתחת לשמלה, עמוק בתוכך, את מחזיקה את הסוד שלי.
הזרע שלי נוזל ממך לאט, תזכורת חמה ודביקה למי את באמת.
בכל פעם שאת זזה בכיסא, את מרגישה את זה. בכל פעם שאת פוגשת את המבט שלי מעבר לשולחן, את יודעת.
כולם רואים את המארחת המושלמת.
רק אני ואת יודעים שיושבת מולם שפחה מסומנת, שמחזיקה בבטנה את ההוכחה לכך שהיא כבר לא שייכת לעצמה.
שבת שלום.