אנחנו רגילים לחשוב שסקס דורש מגע. עור בעור.
אבל אנחנו יודעים את האמת. האיבר הכי רגיש בגוף הוא המוח, והכלי הכי חודרני הוא המילה.
השעה לא משנה. המרחק לא משנה.
הטלפון ביד שלך רוטט. הודעה ממני.
"תפתחי את הרגליים. עכשיו."
את בחדר שלך, לבד. האור מהמסך מאיר את הפנים שלך מלמטה, אבל החום האמיתי נמצא במקום אחר. את עושה מה שאמרתי. הבד של התחתונים שלך זז הצידה, וחושף את מה שחיכה לי שם.
אני רוצה תמונה.
לא של הפנים. של ההוכחה.
התמונה עולה על המסך שלי. תקריב חד, מבריק. השפתיים שלך נפוחות, אדומות, מופרדות קלות. ובאמצע, הברק הבלתי ניתן לזיוף של הרטיבות שלך. נוזל שקוף, צמיגי, שמכסה את הדגדגן וזולג למטה לכיוון החריץ.
"תכניסי אצבע," אני מקליד. "ותקליטי לי את זה."
את שולחת הודעה קולית.
אני מנגן אותה.
בהתחלה שקט. ואז נשימה כבדה. ואז... הצליל הזה.
סקוויש.
הצליל הרטוב, המלוכלך, הכל כך ברור, של אצבע מחליקה לתוך נרתיק מוצף. הצליל של בשר רטוב נחבט בבשר רטוב.
"זה צפוף," את לוחשת בהקלטה, הקול שלך שבור. "אני צריכה עוד."
אני אצלך בראש, ואת אצלי ביד.
אני מדמיין את האצבעות שלך, מכוסות במיץ הטבעי והחלקלק שלך, עובדות בקצב שאני מכתיב.
"תגמרי," אני כותב. "תלכלכי את הסדינים. תרגישי איך זה מתכווץ סביב האצבעות שלך כאילו זה אני."
וברגע השיא, המרחק נמחק.
את מתפרקת שם, בחדר החשוך שלך, הגוף שלך קשתי, נוזלים חמים פורצים ממך החוצה.
ואני כאן, נאנק, כשהזרע שלי משתחרר, חם ולבן.
אנחנו מנגבים את עצמנו בנפרד.
אבל הכתם הזה? הריח הזה שעולה עכשיו מהאצבעות שלך?
זה החיבור הכי אמיתי שיש.