כולם בחוץ מחכים לזיקוקים. מחכים לנשיקה המנומסת של חצות. מחכים ל"התחלה חדשה".
אנחנו? אנחנו כאן כדי לגמור את הישנה. ולהחריב אותה עד היסוד.
השעה 23:50.
את עומדת מולי, לבושה בשמלה שקנית במיוחד לערב הזה. נראית יקרה. נראית מהודרת.
אבל בעיניים שלך? בעיניים שלך אני רואה את הרעב להיות זולה. את הצורך שיפרקו אותך.
אני לא מחכה לחצות.
אני מסובב אותך. דוחף אותך קדימה בכוח, עד שפלג הגוף העליון שלך נשען על השידה, מפיל את הבשמים, מפיל את האיפור. הרעש של הזכוכית לא מעניין אותי.
אני מרים את השמלה שלך למעלה, חושף את התחתונים, וקורע אותם הצידה. הצליל של הבד הנקרע הוא הסאונדטרק היחיד שאני צריך.
הכניסה שלי היא לא הזמנה. היא פלישה.
אני חודר אלייך בבת אחת, קשה, יבש, עד העומק המקסימלי. אני שומע את האוויר בורח מהריאות שלך בצעקה חנוקה. הגוף שלך מתכווץ, מנסה להכיל את הנוכחות שלי, אבל אני לא נותן לך להסתגל.
אני מזיין אותך בקצב של הרס.
הלמות של אגן באגן. פלאק. פלאק. קולות רטובים של בשר נחבט בבשר. אני רוצה למחוק ממך כל זיכרון, כל מחשבה, כל "החלטה לשנה החדשה".
אני רוצה להשאיר אותך רק עם התחושה של הזין שלי ממלא אותך ומרחיב אותך עד כאב.
"תסתובבי," אני נוהם.
את מסתובבת, מתנשפת, הליפסטיק מרוח, השיער פרוע.
את יורדת לברכיים. את יודעת מה התפקיד שלך עכשיו.
את פותחת את הפה, ואני דוחף פנימה. עמוק. עד לגרון.
אני רוצה להרגיש את רפלקס ההקאה שלך. אני רוצה לראות את העיניים שלך דומעות, מתחננות לאוויר, אבל לא נסוגות. אני זיין לך את הגרון, משתיק את כל המילים המיותרות של 2025.
הספירה לאחור מתחילה בחוץ. 10... 9...
אני יוצא מהפה שלך.
את מרימה אליי מבט, הפה שלך פתוח, מחכה.
וברגע שהשנה מתחלפת, אני גומר.
לא בפנים. עלאייך.
שפריצים כבדים, חמים, סמיכים. על הפנים שלך. על הצוואר. על השמלה היקרה. הזרע שלי מסמן אותך, מכתים אותך, מכסה אותך בחותמת הבעלות שלי לשנה החדשה.
את נשארת שם, על הרצפה, רועדת, דביקה, מסומנת.
בחוץ יש זיקוקים.
בפנים, יש רק אותנו, ואת הכתם הלבן שמוכיח שלמי את שייכת גם בשנה הבאה.
שנה טובה.