לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

קוגיטו ארגו סום

וגם קרדנדו וידס.

מי שירצה - יראה
מי שצריך - יודע


האורינטציה הבדסמ"ית:
קודים של מתחלפת. גם הרהורים.
לפני 16 שנים. 16 באפריל 2008 בשעה 8:10

פתאום חשבתי על זה.
גם בעקבות השיחה איתך...
ההתמסרות - מילה גדולה.
מהי בדיוק בשבילי ?

בחוויה שלי ישנם כמה סוגי התמסרות.

לכבס לך את הגרביים ולקפל את הגופיות בדיוק בצורה שאתה אוהב - זוהי התמסרות.
להיות שם כשאתה מקטר את כל העולם ובעיקר עלי, להקשיב ללא כעס - זוהי התמסרות.
להיות בשבילך עד הסוף כשרע לך, גם כשאני הכי לא פנויה, הכי מוצפת וסוערת - זוהי התמסרות.
להכין לך אוכל חריף ולדמוע תוך כדי, לקלף את המלפפונים בסלט, למרות שאני מעדיפה עם קליפה - זוהי התמסרות.
ככה אני לך.


לכאוב את הכאב שאתה, ולא אף אחד אחר, מעניק לי - זוהי התמסרות.
לתת לך את כל הקודים שלי ולוותר לגמרי על מניפולציות - זוהי התמסרות.
לעמוד במבחני הלעג, הכעס, העלבון ולשתוק - זוהי התמסרות.
להאמין לך ובך, למרות שכל העולם משדר לי שאתה שקרן - זוהי התמסרות.
ככה אני לך.


לגרגר באמצע הלילה סתם כי מחייך לי - גם זוהי התמסרות.
להיות איתך באמצע שומקום רק כי שם מצאנו את עצמנו - זוהי התמסרות.
לחשוב על המילים ששייכות רק לנו ולא להגיד אותן, כי הקנאים לא באמת מתים - זוהי התמסרות.
ככה אני לך.





גם לכתוב את הפוסט הזה, מתוך ידיעה ודאית שיהיו אלה שיסובבו את מילותי שלי נגדי - זוהי התמסרות.
ואולי זוהי ההתמסרות החזקה ביותר - ההתמסרות שלי למי שאני, מול כל אלה שאני מסורה להם וגם מול עיניים עויינות.






הרבה אהבה. נטו מהלב.






לפני 16 שנים. 14 באפריל 2008 בשעה 9:54

NEXT




והפעם אפילו אתה תסכים, שזה מה שראוי
:))

}{




לפני 16 שנים. 14 באפריל 2008 בשעה 7:48

כך גם עכשיו -
ככלות הכל, פבלוב לא סתם כתב תאוריה....

ופרעוש, תמיד נשאר פרעוש.

לא ככה ?




לפני 16 שנים. 14 באפריל 2008 בשעה 6:54

בשבת נסעתי צפונה.
כמעט מהרגע שיצאנו מהבית, עלתה התחושה של הלחץ.
רציתי להשתין.
בשלב מסויים, זה התחיל ללחוץ. ממש.
אז שיחקתי עם זה...
כשהיינו בדרך חזרה, אחרי שעה וחצי,
זה כבר כאב.
עצרתי בתחנת הדלק בכביש 6
וביקשתי מהבת שלי שתקנה לי בקבוק קולה זירו.
חצי ליטר.
שתיתי אותו לאט. שני שלוקים כל רבע שעה. מדוד.
מצומת גדרה, מלמלתי את מילת הבטחון. אותה מילה.
כשהגעתי הביתה
שמעתי את הקול שלך בפון - ברור, צלול ורם:
"תשתיני".

השתנתי.

זה כואב, ספן שלי, כואב ממש.

* ** * ** * **


ובאופן כללי -
אני באמת גאה במה שאני עושה.
בחיים לא עמדתי באתגר כזה.
בינתיים, זה קורה על הצד הטוב ביותר.





לפני 16 שנים. 11 באפריל 2008 בשעה 6:34

מזמן לא כתבתי פה את האמת, בצורה שאפשר להבין אותה. האמת היא שאף פעם לא עשיתי את זה ממש. כי מה לעשות - יש תסריט ויש חיים. ואני מדברת על התסריט, לא על סרט, וזה כל ההבדל, ורק מי שצריך לדעת - יודע.

אז האמת היא, וזה רק הפוסט שמזכיר לי שצריך לעשות סדר בדמויות, שאני חווה קשרים מדהימים עם אנשים, אהבה עצומה, כאב משני הסוגים (זה ש"מותר" להתענג עליו וזה ש"אסור") והתרגשות.

אתמול עשיתי משהו שחורג מהכללים של המשחק שאני משחקת
וקיבלתי פרס לא קטן בצורה של עידוד במשפט אחד שנכתב
וגם עונש כך שלא אוכל יותר לחרוג. הנסיון האחד שהיה לי, נגמר.
הפרס האמיתי הוא, שחשבתי שארגיש פאתטית אחרי שאעשה את זה, וזה לא היה כך בכלל, ההיפך...
(כל הפסקה הזו היא בכלל לשם תיעוד, ספן)

אני אורגת בלי הפסקה, בשבילך. בשבילי.
גם עורגת.
בדיוק כמו שדיברנו. בדיוק כמו שמדברים. בדיוק כמו שנדבר.



ואתה ?
הבוקר אתה אתה יכול לגרגר חופשי.
בלילה כנראה תצטרך לעבוד, אז כדאי לנקות את הריאות 😄
אתה מרגש אותי.






לפני 16 שנים. 10 באפריל 2008 בשעה 14:43

חוץ ממריבת

אוהבים.

Trust me, I know



לפני 16 שנים. 9 באפריל 2008 בשעה 20:44

ככה גמדה.
ונואשת.


ולא - את לא רשאית לחשוב שזה עליך !

הלילה מעניקה סיפוק רק לאחד.
אחד ולא אחר. גם לא אחרת.



אוףףףף
כמה הסאדיזם חזר
ובאיזה גודל.
למות. מעונג.




לפני 16 שנים. 9 באפריל 2008 בשעה 10:56


לא ככה ?





לפני 16 שנים. 8 באפריל 2008 בשעה 11:39

חגגתי יומולדת 41.
חברה טוב איחלה לי, שאפגוש רק אנשים טובים באמצע הדרך...
איחלה, ולא ידעה מה היא מאחלת...

ואני, בין גרגור לגרגור,
קצת עייפה
קצת מחייכת
קצת כואבת
קצת מתפוצצת מצחוק
קצת מתנתקת
קצת מתחברת

וקצת חרמנית.


והרבה, רוב הזמן, במיוחד כרגע,
מתגעגעת...




זה רק לך.
בבקשה לא להגיב לפוסט הזה. תגובות יימחקו.






לפני 16 שנים. 7 באפריל 2008 בשעה 16:03

מחר יעברו שבועיים מאז שיצאת.
נועצת מחטים דקות וקצרות במפת העולם הפרוסה על הקיר מולי.
לפי התכנון, אתה עכשיו בנפולי.
לוצ'יה מחכה לך שם.

לוצ'יה, שאת תמונתה מצאתי בפעם האחרונה שנרדמת על מיטתי ואני ניצלתי את ההזדמנות וחיטטתי שוב בארנק שלך.
אשה שופעת עם שיער ארוך, שחור כפחם ולחיים אדומות ממאמץ ומחום התנור.

מדמיינת אותך בפתח הפונדק, מאותת לה בידיך, כמו שאני כל כך אוהבת שאתה עושה...
היא מהנהנת, לוצ'יה.
בשתיים בלילה, כשהנחירות של בעלה נשמעות היטב מהקומה למעלה, אתה מתגנב חזרה לפונדק בדלת האחורית.
היא פוחדת, האיטלקיה הקטנה (היא לא כזאת קטנה, אני יודעת, אבל זה מצלצל יפה באוזן - "איטלקיה קטנה"). היא פוחדת, אבל היא אוהבת את זה.
כשאתה אוחז בה מאחור וסוגר את פיה בכף ידך, היא לא ממש מתנגדת.
בדיוק כמו שאתה אוהב.

זה כואב לי לדמיין את זה. נצמדת לצעיף שלי שמונח בגרב שלך, מקופל יפה יפה.
מתגעגעת אליך בטירוף, ספן.