קוגיטו ארגו סום

נ' מצאה בשבילי חבר.
ידיד שאיבדתי לפני שנים, בטעות.
אז, בימי אי או אל העליזים, קראו לו זייפני.


היום קוראים לו קטסטרופה.
אהלן חבר :))



ורציתי לכתוב גם על היריקות בכוס, אבל זה לפוסט אחר.

אוהבתותך חברה שלי }{

היה ממממממששששששש כייייייייייייייייייייף

בעודי שוכבת על האדמה הקשה הזו, הרגבים והאבנים הקטנות ננעצים בגבי העירום ובאחורי רגליי העירומות והפסוקות לפניכם, גופי כבול בחבלי המשי של היאכטות שקנית אז (האם ידעת לנבא את העתיד ? או שרק קראת את הכל כך מובן מאליו - אותי ?), אני מהרהרת בהשתלשלות שהובילה אותי לכאן, להיות עקודה ומפוסקת, להיות הקורבן שלכם.

האדמה הזו, שאתם מכנים "קדושה", מהי בעצם ? למי היא שייכת ? האם ישנו בכלל מושג כזה - "שייכות" ?

הקורבן הזה, שאתם מבקשים את דמו כדי להודות לאלוהיכם, מהו בעצם ? מי אתם שתקריבו אותו ? האלוהים שלכם רוצה בו ?

אני ממשיכה לשכב, קרני השמש שבהתחלה ליטפו את גופי, כרגע מכות בו ללא רחמים. בשרי מאדים ונשרף אט אט. אתם חופרים בי ללא לאות. מדי פעם אחד מכם מתרומם ומצליף בגופי בענפי חזרן ירוקים וגמישים.הרגע בו ייפסק הכאב, הוא הרגע בו אומר די. ואני לא אומרת. אני צוחקת בפניכם ובוכה אל תוך קרביי.

למה אני ממשיכה את זה ?

הלכלוך טרם הוסר. חטאי העבר הקדום. חטאי הייצר.

מעשה האונן שאתם מבצעים בי במסווה של טקס דתי, נעים לכם ולי בסופו של דבר. נכון שמדי פעם קמה אחת המקוננות על רגליה וצועקת. היא מבצעת את חובתה כלפי אלוהיה. לבצע את טקס הקינה הקדושה, לבכות על מר גורלה, זהו חלק חשוב בהתנהלות כולה - אחרת היא ואתם ואני, נאלץ להודות שאנחנו לא יותר מבהמת השדה.

אני חייבת להאיץ את הקצב. אחרת ייגרמו נזקים.



אני נושאת את קולי.

די !

דרוש סימן קריאה אחד כדי להפסיק את הכל.
מדהים.



יופיו של החטא.
האמנם ?



שאלה לא קשורה -
זה שאני מסוגלת לחשוב ולכתוב, זה אומר שאני לא אומרת אמת ?
כדי להגיד את האמת, אני חייבת להיות עילגת ?

(מענין לעוד כמה פוסטים אקרא "ושוב"...)


הפרעוש מוכיח את עומק ההתניה,
את עומק הבעיה -

מכה על הצנצנת
מביאה לקפיצה למעלה.

פשוט מגוחך.
אם זה לא היה עצוב, אולי הייתי צוחקת.
עליך.


(קצת באיחור, הפוסט הזה, אבל מה לעשות בייבי - אני עסוקה לפעמים בענייני חיים, יו נואו)

ההפלגה מחופי צרפת לעבר יבשת אפריקה הענקית יצאה בזמן.
ההתחלה נראתה מבטיחה.
עכשיו הספינה נישאת על גלי האוקיינוס האטלנטי
והמים סוערים.
רוחות האביב מגביהות את גלי הים והספינה מטלטלת קשות.
אתה ספן קשוח. הרבה שנים על הים.
אבל אני, על החוף, נועצת מחטים קטנות כדי לסמן את המסלול שאתה עושה על שטח התכלת הענק במפה,
דואגת לך.

עכשיו אתה אמור להיות מול חופי פורטוגל. הפעם לא תעצרו שם.
אני רואה אותך עומד על הסיפון, מרים את ידך הימנית כדי לסוכך על העיניים ומצמצם אותן כדי להתגבר על קרני השמש.
גם גלי הים הסוערים המתנפצים על הסיפון לא מרתיעים אותך מלצפות בערגה לעבר החוף הרחוק, לעבר אותה נערה שהשארת שם
והיא כל כך מקנאה בספינה שלך.




יש ניחוח ערק
ורשתות קרועות
שיר אהובת הספן הנשכחת
שיר הנשים המחכות.

כרגע צורם קצת.

אני שותקת כי כך בחרתי.
לא מתוך בקשה, תכתיב או דרישה.
פשוט, כי כך נכון לי.
אם אבחר לשבור שתיקה, אשבור.
בלי מצמוץ.

אני שותקת כי אני חשובה לי. כי בחרתי ליצור התחייבות ולעמוד בה.
אני שותקת כי אתה חשוב לי. מאד חשוב לי.

כרגע, השתיקה שלי רועמת. מאד. קולה של השתיקה עושה הרבה רעש.
גם כאב, כן. גם תסכול וסמני שאלה.
ואני בוחרת להתמודד בדרכי שלי. גם אם אני "נראית רע".
וכן, אני נראית רע. בעיני מקורבים לי ובעיני אנשים שאין להם מושג ורוד על מי אני, מי אתה ומה אנחנו.

ועם הכל, למרות הכל, בגלל הכל
אין בלבי עליך.
הן המועט לי- רב.

ככה אני בוחרת.

אל תמהרי לצאת
אל תמהרי לפסול
את מה שהיה אתמול
פעימה בגוף גדול
יד אוחזת במכחול
זה נראה ציור גדול

עליך ועלי
אפשר לכתוב סיפור חיי
עומדת לי בתוך רחוב
וליבי ליבי רטוב
עליך ועלי
אפשר לכתוב סיפור חיי
עומדת לי בתוך רחוב
וליבי מת לאהוב


פשוט ככה, נכון לעכשיו.



- מוקדש -

נערך מחדש אחרי 10 דקות.


כי ככה אני מרגישה.

אמת.

ושוב נועצת מחט.
אתה היית אמור להגיע לחופי צרפת אתמול בצהריים. לפי השחפים על החוף כאן, הכל מתנהל כשורה.
הרוח מוסרת את כל ההודעות לים 😄

ג'וסלין, שאינה נראית כמו כל האחרות, שונה גם במהותה.
היא ממתינה לך בנמל שרבור ונראית כאילו כל חייה חכתה רק לך. נכון שהודעת לה שאתה מגיע, במברק שאחותה הקריאה לה (ג'וסלין לא טרחה ללמוד לקרוא מעולם, היא יפה, הזנזונת הזו, זה מספיק לה), אבל כרגע היא נראית כאילו מעולם לא משה מהנמל.
ג'וסלין בלונדינית ודקיקה למראה וגם אם כבר עברה את מיטב שנותיה, היא עדין יפיפיה אמיתית.
בכל פעם שאתה מביט בה, אתה תוהה מה הדבר האמיתי שכל כך מושך אותך בה. ככלות הכל, הדקיקות האלה מעולם לא עשו לך משהו.
אבל גו'סלין היא ספור שונה - זה המבט שלה, שהופך אותך למי שאינו יכול לשלוט בעצמו.
אתה יודע שיש לך רק יומיים, לפני שתצא לחלק היותר מפרך במסע - לחופי אפריקה. אבל היומיים האלה הם הכל כרגע.
המיטה של ג'וסלין כל כך רכה. ובניגוד לאחרות - לה אין בעל שצריך להתגנב מאחוריו. אתה חושד שהיא מאוהבת רק בך באמת. מה שלא מפריע לך להנות ממנה רק כל עוד אתה שם. ככלות הכל - היא אשה מבוגרת ומנהלת את חייה היטב בזמנים שאתה לא שם.

אני מנסה באמת לראות.
מצליחה לראות את השמלה הפרחונית שלה מתעופת מעל ראשה למגע ידך. שמלת המשי שנראית כאילו נקנתה אתמול בשווקי סין. הבאת לה אותה במסע השני שלך. מאז, היא לובשת אותה עבורך בכל פעם שאתה מגיע. זה מרגש אותך.
אתה חופן את גופה בידייך הגדולות. כשאתה מחבק אותה אליך, היא כמו נמחקת. לא פעם חשבת, הזית, איך זה יהיה באמת למעוך אותה. להפוך אותה למשהו שתוכל פשוט לקחת איתך כשאתה מפליג.
הגוף שלה כל כך לבן. כל כך שביר.
ואתה יודע, שזו הסיבה האמיתית לכך, שגם הפעם תצטרך להשאיר אותה במקומה ולהמשיך בדרך. היא לא תוכל לעמוד בתנאי המסעות שלך.



אני מתגעגעת נורא, ספן.
כמו תמיד.



- שרוטה -

אחרי ארוחת הצהערב
הדחתי את הכלים.

אחד המזלגות שרט את ידי קלות.
חייכתי לתוכי
ולחצתי את היד עליו.

יש לי סימן אדום באמה הימנית.



לגרגר בשקט, שמעת ??!?

רק לעתים ספורות, מדודות, נדירות,
נתקלת באהבה אמיתית.

אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שלמה. אמת.

נטולת עכבות, נטולת מיניות, נטולת תככים.

יחסים מלאי השתאות. מלאי הוקרה. מלאי הערכה.

הפחדים שלך מעוררים בי רצון לגונן עליך.
הפחדים שלי משעשעים אותך.


המון צחוק יש באהבה שלנו. המון ליטופים. המון עיניים רכות.


הייתי מקדישה לך שיר, אבל אף שיר בעולם, לא יבטא בצורה מדוייקת פשוט את מה שאני מרגישה :))

אוהבת אותך, חברה שלי.......



וכן,
אני לומדת להבין שיחסים אמיתיים ונכונים צריכים להתנהל הרחק מעיני הקהילה הדורסנית הזו.
אולי יום אחד ארגיש מספיק (*****) בשביל לכתוב גם על זה את כל האמת.
אז את ממש לא חייבת להגיב. ככלות הכל, גם את גם אני, נחשה, נבין, ניבוך.