לקחת את עצמי בידיים. למזער נזקים.
לחזור לנקודת ההתחלה.
NOT
זה ממש הגיוני ונכון, אבל זה לא אני.
וכן, ברור לי מה "צריך". ברור חי מה "נכון".
אני לא מזלזלת בזה.
ומצד שני, אני לא רוצה לאבד את עצמי שגיליתי שם, כשהייתי על הרולרקוסטר.
זה חלק מאני.
אני לא רוצה לאבד אותך.
אז מצאתי דרך, עוד לא מעובדת, אבל דרך.
פשוט דרך חדשה.
יש המון עבודה.
נראה לי שמהיום, לפחות לתקופה מסוימת, הבלוג הזה יהפוך
לרשימת האימון העצמי שלי.
אבל, יש שלושה אנשים שאני רוצה לרתום לדרך שלי,
לפני שאני פועלת.
אחר כך יבואו המסקנות.
את הדברים האלה אני כותבת בשביל כל מי שהיה פה ברקע.
כולכם שהייתם איתי, בלי לנקוב בניקים.
כל אחד מכם יודע.
יודע מה הוא בשבילי.
מה הוא בשביל עצמו :))
ואני רוצה לאמר לכם תודה.
תודה לא רק על מי שהייתם, אלא גם על מי שתהיו.
אני מוקירה, מאד, את הזמן שפיניתם עבורי. הזמן לא רק במובן הפיזי....
אני מוקירה מעמקי נפשי את החיבוק, הליטוף והחיוך.
אני מוקירה במיוחד את אלה מכם שהעזו להיות גם נוקשים איתי.
אין מילים בפי להוקיר את החברות שהתגלתה לי פה.
וגם אם זה נשמע מליצי או דרמתי או פלצני מדי,
זאת אני, עכשיו.
"אחר כך גלשה התקרה לרצפה,
והשחקים נמלאו ציפור,
ונסעתי רחוק כמו יונה של בר,
והייתי חולמת והייתי ערה."
ואת מה שבפנים, במעגל הכמוס ההוא, רק אתה יודע....
לפני 16 שנים. 23 במרץ 2008 בשעה 10:24
