קוגיטו ארגו סום

כמה הלכתי עד הסוף פה.

פעם
הייתי יוצרת תסריט כזה: "אחרי שלושה חודשים",
כשהצילומים היו נמשכים כל הזמן, בעצם.

מאז שלמדתי על סרטי תעודה, הבנתי שאין דבר כזה.
ועכשיו, כשהתסריט הוא תעודי,
שלושה חודשים הם שלושה חודשים.
ואין לי (אפילו) שום אפשרות למניפולציה.
כי אתה לא קורא ממילא. לפחות בינתיים.

הולכת עד הסוף (וכזה סרט יש אפילו).

מבינה עכשיו, שאחד הדברים שיהיה לי הכי קשה להתמודד איתם, זה הספק.
מבינה עכשיו את התפקיד שלה. אם אתגבר עליה, זה יהיה להתגבר על הספק.

שלושה חודשים זה כל כך הרבה זמן כדי לשתוק.

והפרס לנגד עיני. כל הזמן. אני.



תודה למי שזה לא יהיה על הטעם של המידורי סאוור שעדין שם.

לנצור את הרגע.