קוגיטו ארגו סום

רק כשאני מתחילה לנקות, אני יכולה לראות את הכתמים, את השריטות.

הבהרה:
נכון שזאת חשיפה עצומה. אני מודעת לזה.
חלק מזה, הוא האקסהיביציוניזם שלי. המופרעות שלי.
אבל החלק החשוב באמת הוא, שרק כך, לנוכח העיניים שלכם שקוראות אותי, אני יכולה באמת לקחת אחריות.


לראות את העציצים, שקניתי כשעברנו לגור בבית החדש, שמתו מחוסר השקיה.
לראות את החברים שלי שהפסקתי לתקשר איתם, כשיצאתי למסע הזה.
גם לכל המסעות שלפני זה.

לראות את הבת שלי, שלא נסעה ללונה פארק ביום ראשון.


לראות.

ולהבין, שמה עשיתי עד היום, היה הרבה יותר מלוכלך מזה.

ראיתי את זה בעבר. אני לא טפשה.

אבל בעבר, כשהייתי "פתאום" רואה את זה, הייתי נשנקת ונכנסת לגל עצום של כאב.
ואז הייתי עוצרת ומרשה לעצמי להתענג על הכאב הזה.
ליצור את ההרס העצמי הזה, כפיתול של מאזוכיזם.
להמשיך לנתק את עצמי מאחריות.



ואת מה שאני עושה לו, אני מוכנה עכשיו לראות.
ממתינה.