קוגיטו ארגו סום

תני לו פרח, תני לו יין
אבל את ליבך שמרי
כך אבי הטוב אמר לי
כשהייתי בת עשרים.


קצת משפיל לגלות את זה רק עכשיו.
אבל רק קצת. כי לפחות גיליתי.

ההתרסה גרמה לי לרצות לתת קודם כל את הלב.
עוד לפני הפרח, עוד לפני היין.
זה מה שרציתי לתת.

האחריות פה מתחלקת לכמה:
במישור הראשון - אתה.
אתה ביקשת "תני לי פרח, תני לי יין. את ליבך שימרי".
אני לא ראיתי.
לכן הוצאתי אותך מניאק. לכן החירבוש.
את האחריות שלך, אתה תיקח. אני עכשיו לוקחת את שלי.

במישור השני - אתם.
כל הזמן אמרתם את זה.
לא הקשבתי.
לא בטוח כמה עכשיו אני מקשיבה באמת
(מקשיבה, מאד, גם למה שאתה אומר עכשיו).

במישור השלישי - הוא.
מה שהכי התחדד לי עכשיו, הוא העובדה הפשוטה שאני לא יכולה לתת שוב, את מה שכבר נתתי.
יש אחד שמחזיק בלבי.
האשליה כאילו אני יכולה לתת את לבי שוב, מתבררת כאשליה, נקודה.
יש שם הרבה - בעיקר והכי חשוב - סכנה.



הדרך היחידה, שאני רואה עכשיו
היא
ללמוד לתת את פרח ויין
וזהו.

גם מכירה בערכם של הפרח שלי והיין שלי.
זה המון.

אם לא אמצא את הדרך לתת רק את זה, לא אוכל לתת כלום.



נכון, בשלב זה אלה רק דיבורים.
אבל אני בהחלט נכונה להתאמן.
בשבילי, קודם כל.



"אני כבר בת עשרים ושתיים, מה צדק אבי הטוב"
(גלי עטרי, אם במקרה הגעת לכאן...)