קוגיטו ארגו סום

נול ישן מעץ.
נוטלת את הבוכייר בידי.
חוטי השתי מוכנים.
הם הוכנו אז, כשעוד היינו יחד.

חוטים של מחשבה
חוטים של פחד
חוטים של תשוקה
חוטים של צורך
חוטים של גרגור עמוק
חוטים של תקוה
חוטים של חסד
חוטים של בלבול

הבוכייר שלי מעביר את חוטי הערב:

חוטים של שתיקה
חוטים של הבנה
חוטים של כאב עצור
חוטים של געגוע
חוטים של שליטה עצמית
חוטים של חוסר ידיעה
חוטים של קנאה
חוטים של אהבה

אני אורגת. ועורגת.
ושותקת. ובוכה.
וצוחקת.
מדי פעם, לא ברור לי אף פעם מאיפה זה יבוא,
חוטפת סטירה.
אלה לא סטירות טובות. בטח שלא נעימות.
פשוט כי לא אתה שם לתת אותן.

מדי פעם, זה קצת יותר מובחן, מרשה לעצמי להפסיק
ולקבל צביטה מזדמנת.
זה מה שזה. חיוך לאוויר, בעצם.....

אין לי מושג איפה הנול שלך באמת.
אבל אני מדמיינת אותו
ומחייכת.

זה עדין לא משחרר, אבל אני מאמינה שזה יבוא.