לפני 18 שנים. 15 באוקטובר 2006 בשעה 7:10
קצת עצובה
קצת מחייכת
קצת עמומה
קצת חושבת
בעיקר בוהה.
ככה זה ככרגע.
חושבת על חורים שחורים בחלל וכמה הם מסוכנים. חושבת על כל מה שאמרו לי ולא רציתי ולא יכולתי (שזה סוג גרוע של לא רציתי) לשמוע ומה זה אומר. חושבת על עכשיו ועל מה יכול לצמוח מזה, מה אני רוצה שיצמח מזה. כנראה שלא הרבה. הפסקתי לרצות. או לפחות, אני עייפה מלרצות. מרגישה שאין לי כוח, וכנראה שזה מסמן פחד. יופי, הדקלום הקבוע מוכן. תיכף אגיע למסקנה שלא בא לי לקחת אחריות ואז הכל ייפתר. הבנה. סוגשל פתרון. עכשיו אפילו הציניות לא מצחיקה אותי.
ישנן שם כמה אמיתות שאני לא רוצה להתמודד איתן.
שאני פוחדת לאמר אותן בקול רם, ואפילו לכתוב אותן.
ישנה שם אמת אחת שאין לי מושג אם היא באמת האמת או שזו אחיזת עיניים.
"לכי אחר ליבך"
