קוגיטו ארגו סום

על כל הדברים שכתבתי בעבר.
חלקם מתוחכמים, מדליקים באמת
וחלקם בנאליים על גבול הדמעות.

חושבת
על כל מה שסוער בתוכי עכשיו
ויכול להפוך לחומר מעולה לכתיבה
ואין לי כוח להתחיל אפילו...

חושבת
על מה שאמרתי בבוקר, על מוסר עבודה
ועל אחריות וצורך במשטר פנימי
וראה איך מה שאמרתי לך, בעצם אמרתי לי.

חושבת
על כל הבזבוז הנורא הזה שהוא אני לפעמים
וכמה זה לא מוסרי, גם באמות מידה רגילות
וכמה זה פולני-אך-נכון לאמר את זה...

חושבת
על זה שבעצם כשאינלי מה להגיד
אולי עדיף לשתוק
אבל גם עלזה שזה לא נכון, בעצם, שאינלי מה להגיד (!)

חושבת
על סמני הניקוד והפיסוק והקיצור והעירוך
ועל הז'רגון הפנימי
שלנו. ואז מיד חושבת על הגעגוע ועל הכאב.

חושבת
על קירות מכוסי אזוב ועל הצפון הרחוק
ועל חווה, שתיהן
ועל יובי ועל גרגר אבק ברוח ועל אליס ועל הנסיך.

חושבת
אם יש לי רצון וכוח להמשיך
ועל זה שאני יודעת אבל לא יודעת
ועל כל מה שמתפספס ובורח ונמוג ונגוז.




ובעיקר חושבת, עכשיו, מה תגיד כשתקרא אותי
ויותר מזה - איך תראה באותו רגע
ועל כמה הייתי רוצה להיות שם/פה כשאתה קורא
וכמה אתה
יפה תמיד וכמה עכשיו.








<<<ותוספת דקה אחרי
אמיתית ומעצבנת -
חושבת על זה שאני ח-י-י-ב-ת
להתחיל לעשות הגהה לפני שאני שולחת........>>>