קוגיטו ארגו סום

זה הולך להיות קצת מבולבל
כי זה ממש בשלב הלישה
ובטח עוד לא היה בתנור
אבל זו האמת,
עכשיו.

להיות מחוייב זה ענין של בחירה.
אף אחד לא יכול להיות מחוייב, באמת מחוייב, כי הוא חייב.
ישנה הפרדה מאד גדולה בין חייב למחוייב.
אם אתה שמן וחייב לעשות דיאטה, אתה לא תרד במשקל עד שלא תהיה מחוייב לירידה הזו.

חושבת על המחוייבויות שלי בחיים.
כמה מהן בחרתי באמת וכמה לא....
יש עוד דרך "יפה" להתמודד עם מחוייבות:
לבחור בה ואחר כך לעשות פוס.
כמו עם הילדים שלי, למשל.
אין דבר יותר אגואיסטי בעולם, מלעשות ילדים.
ואני מחוייבת לילדיי. מבחירה. אבל לפעמים, בא לי לברוח...
אז אני בורחת. לקצת. ובזמן הבריחה אני לא מחוייבת לבחירה הזו. כאילו.
בחירה - בריחה :))

וחושבת על מה שאמרת לי אתמול, אבא.
(ואין לך מושג כמה כייפ לי לכתוב את המשפט הזה, וכמה הוא עדיין לא ברור מאליו בחיי)
על המחוייבות שלי ליופי ואסתטיקה, ליצירתיות, לייצריות, לאמת...
וכמה אני באמת רחוקה מהמחוייבות הזו.
המחוייבות לעצמי.
להיותי תלמידה ומורה.
לכן אני זקוקה לפאוזה הזו.
אני רוצה לבחור מחדש. ממקום נקי.
ואני עושה את זה ממקום מחוייב מאד -
לתלמידה שאני, למורה שאני, לאשה שאני, לבת הזוג שאני, לאמא שאני.

ולכן אני רוצה במחוייבות גם מתלמידיי.
ונכון, מעולם לא קשרתי תלמיד שלי לכסא בכתה.
כי מחוייבות היא משהו שאתה צריך לבחור בכל פעם מחדש.
לפעמים כל יום, לפעמים כל דקה.



ומחוייב אפשר לכתוב גם עם ך בסוף. ענין של בחירה.