קוגיטו ארגו סום

כמה אתה צודק היום...

וכמה אני כועסת, כואבת, כועסת עוד...

כמה קשה לי לראות את הענין עצמו...

וכמה אני לא מסוגלת לוותר.

לוותר לייצר, לוותר לעצמי, לוותר על זה שיש משהו לא בסדר,
לוותר למישהו מהאנשים שאוהבים אותי, לוותר על זה שאסור,
לוותר על זה שמותר....

ואתה תמיד אמרת -
הם ירצו בכל פעם יותר.
הם לא יניחו לך לרגע.
כי את אחת שיש לה. כי את אחת שנותנת.
ואת לא תפסיקי לתת.

נכון.

נותנת.

מילה כל כך מסוכנת...

הרי כבר בכיתה ו ידענו את זה... אסור להיות נותנת...
ואני
אף פעם לא למדתי... תמיד נכנעתי, תמיד נכנעת...

למנן.
עוד מילה מכוערת.
כבר עדיף פרופורציה 😄
לפחות יש לזה צליל זר... אקזוטיקה מסויימת...

שונאת מינונים. זה מזכיר לי בתי חולים וזריקות.
עוד פחד ישן. נראה שבימים האחרונים אני לא עושה כלום, חוצמלזהות מחדש פחדים ישנים. סוג של קיץ-חורף בארון הבגדים של הנפש.





ואתה צדקת.
והיה חשוב לי לאמר.
גם לעצמי.
לא יודעת איך ואיפה לשים את הגבולות, אבל לפחות יודעת כרגע שאני רוצה לבנות אותם.

ותודה.
כרגיל 😄