קוגיטו ארגו סום

חושבת עכשיו
על כל שעורי הבית שלא הכנתי.
(יש גם את כל אלה שסיימתי להכין בסופ"ש הזה, לא מזלזלת לרגעץ...)

אפילו לבדוק ולתקן עבודות עוד לא סיימתי :))

ובלי קשר, ואפילו בלי אבל,
הייתי זקוקה לסופ"ש המופלא הזה.
וקיבלתי הרבה מעבר לגבולות ההזדקקות.
ונתתי גם.

לא ממש הצלחתי ללמוד את המילה החדשה (ועכשיו, אחרי הפוסט שלך [מחניקה חיוכענק, ויתרתי פה, בעריכה, על זוג מרכאות...] זה יהיה אאוטינג לכתוב אותה, אז מוותרת, הרי אתה, חצי שלי, יודע אותה. יודע אותי.)
:))
אבל למדתי מצבים חדשים.
תמונות. פריימים. שוטים (גם לונגים וגם שורטים, ולא, אין המדובר בחנות לאביזרי בדס"מ, למרות מה שתחשבו, סוטים מנומרים שלי....)
סצינות. סיקוונסים. נקודות מפנה. שחורלבנצבעוני (מדהים).

למדתי לחצות את עצמי ממקום חדש. מקצועי כאילו.
(זה תהליך שהתחיל כבר מזמן. היום נתקלתי בו שוב, פתאום)

ושניצלים. ופירה בשני צבעים. וההסעות. ומקהלה. וה (לקרוא לזה סקס ? לקרוא לזה אהבה ? לקרוא לזה קינק ? אולי בעצם ת'צודק, אולי לא צריך לקרוא לזה....). ושיחות. וסרט. ואתה. ואני. והשיער. וכשהקטנה איננה. ובורקסים. ובטהובן. והדיסק שנדחף בין המה לאיך. והפנים שלך כשלא יכולת לדבר. וההתמודדות. שלך. שלי.

צריכה להכין שעורי בית.

עכשיו הולכת להיות קצת אמא.

עכשיו חיוך.