לפני 17 שנים. 9 באפריל 2007 בשעה 16:14
אחרי שכמעט לא נשאר כלום שמובן מאליו
אתה בדרך אלי
אחרי שכמעט לא האמנתי שככה נאהב
רק לרגע אולי
עיני האשה האוהבת כמו שכחו
את כובד ידך העוזבת בלילה ההוא
מאמי
מה נהיה ממני
צוחקת ובוכה
תמיד אהיה אחרת בשבילך
מאמי
מה נהיה ממני
נשכחת מליבך
אך מבטך לנצח יישאר איתי
אז בוא ותגלה אותי
לאן אתה הולך
לאן רגליך פוסעות
ולמה מקוות
ידענו נחמה
ידענו קרבות
מאלפי הלילות
דמעות הנקוות בעיניך
צורבות בעיניי
שנים שסדוקות על פניך חלפו גם עלי
מאמי...
זה קצת ערוך, כי אלה בכ"ז המלים שלי.
אליך.
לרגע הזה, והזה בלבד, הדברים תלויים בך.
מעולם לא הבטתי אחורה בזעם, ומבטיחה לך, וגם לי, שגם הפעם לא אביט.
פעם פחדתי.
ואז הבנתי שאם אתה מביט אל השמש מספיק זמן, היא מסתנוורת.
כן, אני מחכה,
אבל לא אחכה יותר מאשר קצוב. לך.
