קוגיטו ארגו סום

חושבת על כמה קרוב גור לגורו (מחשבה מסוכנת, מן הסתם...)
חושבת על דנידין ועל דמות הרואה העיוור בטרגדיה היוונית.
חושבת על מה שאסור ומה שמותר ועל אהבה עצמית.
אתמול בבוקר מישהו אמר שאני חוטאת בהיבריס. בערב, בשעור, אמרת שאין אהבת אדם לאדם לאורך זמן. קצת מתערבב, אבל בסופו של דבר בא שקט. יחסי. הכל יחסי.

אקזיסטנציאליזם.

היום עשיתי סיבוב בצומת ספרים. מצאתי שני ספרים שחיפשתי כדי להשלים את מקטע ג'ון אירווינג.

וקניתי את ספר הלימוד - אינטימיות / ז'אן פול סארטר.
אולי באמת הגיע הזמן לטיפונת מתודה.
מתודה - תודה .... איזה קטע, גור :))


...לולו אהבה לחוש כנגדה את הגוף הגדול הזה, השבוי. אילו יכול להישאר כך משותק, אני שאטפל בו, שאנקה אותו כמו תינוק ולפעמים אהפוך אותו על הבטן וארביץ לו בישבן; ולפעמים, כשאמו תבוא לבקר אותו, אמצא איזה תירוץ לגלות אותו, אוריד את הסדינים ואמו תראה אותו עירום לגמרי. אני חושבת שהיא תמות על המקום....


פתאום הבנתי משהו...
זה לא באמת ש"הוא" אוהב את זה.
זה שאני אוהבת את זה. את עצמי שם. את המלחמות שלי. את הבכיינות שלי. את ההשרדות שלי. את ה כ ו ח שלי.

וזה בסדר.