קוגיטו ארגו סום

יוצאים מהבית.
במיטב המחלצות ובהיפר מסויים, שנובע מבעיה הורמונלית שהתגלתה לאחרונה אצל שלושתינו. מקרה נדיר של תסמונת חזרה לגיל 16 (וחצי, טוב נודניקקק).

נוסעים.
אווירה נינוחה באוטו. אני נוהגת. הוא לידי. הוא מאחור.
צחוקים, דיבורים עמוקים, ידיים, מבטים במראה.

כשכמעט מגיעים, תאונה קטנה.
נהג מבוגר וחסר אהבה נכנס לי בדלת, שעפה לפני שהצלחתי לסגור.
ממש לא נורא. רק שאני שונאת תאונות (טוב, אפ'חד לא אוהב, אבל אני ממשששש שונאת). קצת רועדת. מקבלת חיבוק רציני ממנו. אחר כך עוד אחד, ממנו.

מגיעים לבית הקפה.
פוגשים חברה. חברה מיוחדת. כזאת שאפשר לספר לה הכל. היא גם אחת שרואה. הכל.
יושבים כמה שעות. הזמן טס. אחרי שאת הולכת, אני קמה להשתין. שמה שתי אצבעות מתחת לזרם. אחת מכל יד. יוצאת וחוזרת לשולחן. נעמדת בין שני הכסאות. אצבע אחת לפה של זה ואחת לפה של זה. הם מלקקים. מוצצים. עוצמים עיניים. תחושה מדהימה.

משלמים את החשבון והולכים לאוטו.

הוא נוהג. אני יושבת לידו (טוב, אני היחידה ששתתה אלכוהול. לא ממש הגיוני שאני אנהג).
הוא מאחור. אני מרגישה רחוקה ממנו. גופנית זה לא נורא. אבל הלב שלי, הכוס שלי, רוצים אותו.
פתאום אני שומעת קול (שלי ? לא יכול להיות. ומצד שני, אני האשה היחידה באוטו וזה לא היה קול של גבר....)
"מה דעתכם - אני עוברת אחורה, מזדיינת איתו ואחר כך אתם מתחלפים בנהיגה ואני מזדיינת איתו?"
כמה שניות של חוסר תגובה. ההוא מאחור לא ממש שמע מה אמרתי (טוב, ממש לא יכולתי לצעוק את זה... גם ללחוש זה היה מספיק קשה).
מנסה לשכנע את עצמי שזה ונילי. שאין קשר בין לרצות להזדיין עם שניים לפי תור לבין רצון להיכנע להם. אני חושבת שאני צודקת. זה לא עוזר להרגיש פחות מושפלת. ומצד שני - כל כך אהובה.
הנהג אומר שזה בסדר. אני נאנחת אנחת רווחה ומסבירה, בצורה קצת יותר מסודרת, לזה שמאחור.
עוברת אחורה. מורידה מכנסיים. מוצצת לו. אנחנו מחובקים רגע ארוך ארוך. חולצת שד. נותנת לו לנשוך ולמצוץ וללקק. הוא מלקק לי את הכוס. אני פוחדת שתעבור יותר מחצי דרך. זה אסור. פייר זה פייר. אני לוחשת לו באוזן שאני אוהבת אותו. הוא מתנפל עלי מחדש בליקוקים ומציצות. אני אומרת לו שהוא צריך להתחלף. הוא מחייך ומסכים מיד. סוגר את המכנס. בינתיים הנהג מוריד את האוטו לשוליים. עוצר. הם מתחלפים.
אני, מאחור ממתינה. הוא מגיע. מנסים מספר תנוחות. בשלב מסויים, בדוגי סטייל, אני רואה כמה מכוניות מסביב. נוסעות לאט. ממש לאט. בהתחלה אני לא מבינה למה. אחר כך קולטת. השעה חמש אחה"צ. לא ממש לילה. אנחנו מזדיינים. אני גומרת. הוא גומר אחרי. כשאנחנו מזדקפים לעשן, הנהג מספר לנו על נהגי המשאיות. על החיוכים שהם חייכו אליו והוא אליהם.


ממש קרוב לבית אנחנו עוצרים לקנות שתיה ולצנן את הפנים.