דרך האקסטרים
מישהי אמרה לא מזמן, שהבסיס הוא הכל.
בלי יסודות אי אפשר לבנות בית.
כל כך נכון. כל כך אמיתי.
אתה הבסיס שלי.
אתה הוא האיש, שבלעדיו לא אוכל לצאת כשהדרך קוראת לי.
כשאני יושבת וכותבת אהבה, שליטה וכניעה לגבר, שרק לא מזמן הכרתי והתאהבתי בו, כשאני מוצאת עוד ועוד כוחות לצאת למסע-משא הזה, אתה הוא הבית.
הבית, שאליו אני חוזרת אחרי יום מתיש של עבודה.
עד שהכרתי אותך, באותו נובמבר בלתי נשכח של שנת 2002, לא היתה לי מעולם תחושה של בית. לא היה לי בית.
הבית, שבנינו יחד בשנים האחרונות, הוא בית חזק.
הוא אינו בלתי שביר. ההיפך. האמת, הכנות והישירות, שאנחנו מחוייבים להן, אינן מהוות ערובה לשום דבר. אנחנו לא נשואים. אין לנו בטחונות, בטח שלא מזוייפים. אנחנו יחד כי אנחנו רוצים. לא משום כוח אחר. נכון, שמשאת לבי היא להנשא לך. להיות מוכרת כאשתך החוקית. אבל בלי קשר ל"שלב ההוכחות", אתה הוא הבסיס שלי.
אתה איש מדהים. כל מי שסביבך מכיר בכך. חלק ממה שהופך אותך לכזה, הוא היכולת הנדירה שלך, להכיר במה שאתה לא. אתה לא בדסמ"י. זה לא עושה לך את זה. אני כן כזאת.
האהבה שלך אלי, האבה שלי אליך, שהיא ללא תנאי, בלי אבל או למה, בלי למרות או בגלל, היא שמאפשרת את היותך. את היותי.
היא שיוצרת את היכולת שלי לאהוב אותך ואותו.
תודה איש שלי.
בלעדייך אני חצי בת אדם.
לפני 17 שנים. 22 ביוני 2007 בשעה 15:47
