כאוטי

תגאל אותי?

לא תודה אדוני,

מעדיפה שתבעל.

 🧚‍♀️

כל כך שנאתי את החורף עד שאתה הגעת.

אני ילדה של קיץ.. אוהבת שהשמש החמה מלטפת את פניי.
כשהיא נעלמת מאחורי העננים, כל מה שאני מצליחה להרגיש זה רק את עצמותיי רועדות ללא הפסקה.

כל כך שנאתי את החורף עד שאתה הגעת.

הייתי מפחדת מהברקים והרעמים כאילו הם יוצאים מתוך מפלצת ענקית, שיורקת גשם בכעס על חלוני בלילה.
הייתי חולמת על הקיץ שוב ועליי, בבגד ים על החוף כשאת רגליי מלטף החול החם.

כל כך שנאתי את החורף עד שאתה הגעת.

נכנסת כמו רוח סערה אל חיי.
ולימדת אותי שגם החורף יכול ללטף את פניי.
שהגשם עוזר לפרחים לגדול.
שהרעם לא כל כך מפחיד כשאני בין זרועותיך.
שהבזקי האור, הם שביבי תקווה.

אתה

לימדת

אותי

שתחזור לזרוח השמש אחרי כל סערה.

״תהיי מוכנה בעוד חמש דקות לרדת נאסוף אותך״.

אני לובשת את השמלה ההיא השחורה ומעל סוודר גדול.

חורף, קר.

בלי תחתונים או חזייה.

שעות הייתי במקלחת לפני הרגע הזה, התכוננתי

עברו חודשיים מאז הפעם האחרונה.

אני יורדת למטה, רכב שחור נכנס למפרץ החנייה.

הוא ועוד בחורה שאיני מכירה יושבים במושב הקדמי.

אני נכנסת בזריזות וסוגרת אחריי את הדלת בטריקה.

אני אומרת היי מבויש וממלמלת תודה.

שתיקה.

הוא מגביר את המוזיקה, אנחנו יוצאים לדרך.

שתיקה.

אני מסתכלת קדימה ולשבריר שניה נתפס מבטי בשלו, כעס.

שתיקה.

מרכינה את ראשי לספר שהבאתי איתי לנסיעה, לא מצליחה להתרכז ולו במילה אחת ממה שכתוב.

אני יודעת שאני הולכת להיענש .

נסיעה שלמה,

שתיקה.

מגיעים לביתו,

היא והוא נעים קדימה ומשוחחים בינהם.

אני משתרכת אחריהם לעבר הכניסה.

דלת הבית נסגרת.

ושוב,

שתיקה.

היא נכנסת מתיישב על הספה בסלון.

הוא מציע משהו קר לשתות.

פותח את המקרר לוגם מבקבוק הקולה,

לאחר מכן חולץ נעליים, מניח בפינה.

מגיש לה את המים ומתיישב על הספה.

שתיקה.

אני חולצת את נעליי, מסדרת אותן ליד הנעליים שלו ומניחה את התיק שלי בפינת האוכל.

מוציאה את בקבוק המים ולוקחת לגימה.

הלב דופק מהר, אני לא רגועה.

״בואי לכאן כלבה״

צמרמורת,

ובשתיקה,

צועדת לכיוון הסלון בצעדים מהוססים ונעמדת מולו על השטיח.

״על הברכיים״

אני מתכופפת לאט כפי שביקש.

מתמקמת בין שתי רגליו, על הברכיים.

״את יודעת מה עשית״

עיני מעיפות מבט בחברתו ושוב אליו.

אנחנו.

לא.

לבד.

אני מהנהנת בשקט ומשפילה מבטי.

״עיניים אליי״

אני מתביישת להינזף כך.

״את המרית את פי, ההוראה שלי הייתה מאוד ברורה״

אני מסתכלת עליו בחשש.

הוא ממשיך:

״מה הייתה ההוראה שקיבלת ממני?״

אני לוחשת בקול מעט חנוק:

״לא לאונן ולא לגמור עד שתגיד לי אחרת״ אני עונה.

״לא שומעים אותך כלבה, תדברי ברור ששנינו נשמע״

הוא מעיף מבט על חברתו שיושבת משועשעת בנחת בסלון.

מכחכחת בגרוני ואומרת;

״לא לאונן ולא לגמור עד שתגיד אחרת״

״ומה עשית כלבה?״

אני בולעת רוק ולוקחת נשימה עמוקה.

״השתפשפתי בכרית ואולי גמרתי״

הוא חוזר אחריי.

״התעלמת מההוראה שלי, נתת לכוס שלך להשתפשף בכרית ואולי גמרת?״

ומוסיף.

״היית הולכת לקבל זיון אולי גם היית נהנת״

הוא מגחך והיא צוחקת בקול.

אני מרגישה את הפנים שלי כבר בוערות מבושה.

אני אדומה בוודאות.

הוא מסתכל עליי. לשבריר שניה, הוא מצטער.

מניף את היד וסוטר לפניי העדינות.

אחת. כל האוויר בשניה מתרוקן מריאותיי.

לא הייתי מוכנה לזה.

ידיי ממהרות ללטף את לחי שמאל שצורבת.

דמעה מבצבצת מזוית עיני.

״להוריד את הידיים״

אני מורידה את ידיי לאט ומניחה אותן על ברכי.

שתים.

הפעם הסטירה נוחתת על לחי ימין.

דמעה נוספת.

שלוש.שמאל

ארבע.ימין

חמש.שמאל

אני מייבבת ודומעת

ועד הסטירה העשירית,

לחיי היו כאובות ואדומות, מלאות בדמעות אין ספור.

חזי עולה ויורד במהירות.

מעולם לא הרגשתי יותר מושפלת.

״על הרגליים כלבה״

אני נעמדת, ידי מנגבות את הדמעות הרטובות מלחיי.

״לכי לשטוף פנים״

הולכת לכיוון השירותים, פותחת את ברז המים ומתיזה על פניי, נשימה עמוקה, מבט חטוף במראה, מנגבת.

מבעד לדלת נשמע קולו.

״כשאת מסיימת, לכי לחדרי לקפל את הכביסה ולאחר מכן חזרי לסלון״.

יוצאת מהשירותים, הם ישובים בסלון.

אני עולה בשקט למעלה ומתחילה במלאכה.

הם מדברים בניהם, נראה שהם מכירים לא מעט זמן.

״נו אז מה שלומך? הרבה זמן מאז הפעם האחרונה״

״בסדר, אחלה חינוך היא תקבל, לא כמוני אה?

הם צוחקים.

יש לי הרבה עבודה אני ממשיכה לקפל.

ומאזינה.

״לפחות את עדיין בכושר?״

״רוצה לראות?״

קול צעדים עמום, חגורה נפתחת, מכנס מופשל.

״ל מ צ ו ץ״

אני שומעת כל הברה, כאילו מכוון אליי, הוא רוצה שאשמע,

שאדע שאני פה ואני לא זוכה לקבל את הזין שלו. בשום צורה.

עשרים וחמש דקות, הוא נאנח וגונח, נהנה.

היא מוצצת. כנראה מאוד טוב. אולי יותר ממני.

לא מגיע לי.

אני מקפלת במרץ, לא נשאר עוד הרבה.

אני שומעת קולות גניחה עדינים, הוא משתמש בה.

משתמש בכוס שלה.

קולות חדירה קצובים נשמעים בקול בבית, היא גונחת ונאנחת, מתחננת לגמור, עדיין לא.

סיימתי.

בשקט, יורדת במדרגות.

בסלון, הוא יושב על הספה לבוש בחולצה כחולה, המכנס זרוק בקצה הספה.

יש לה שיער בלונדיני שמגיע עד הכתף, היא רזה עם חזה עומד, קופצת עליו בקצב.

קולות אנחה וגניחה שלו מתערבבים בשלה וכשאני מגיעה למדרגה האחרונה הוא מסכים לה לגמור וגומר בתוכה.

הבטן מתכווצת. אני אמורה להיות שם.

בשקט, מרימה את המכנס מקפלת ומניחה קרוב אליו.

היא רוטטת ומתענגת על הרגע. יש לה חיוך שובב, היא אומרת לו תודה והולכת לשירותים.

הוא מסתכל עליי, עדיין אדומה, עדיין עצובה.

עומדת שם.

שתיקה.

אחרי מספר דקות היא מסיימת, יוצאת מהשירותים אומרת שלום ויוצאת מביתו.

שתיקה.

עיני מתמלאות בדמעות שוב.

אני פורצת בבכי ילדותי ועמוק, כזה שמגיע ממש מתוך הבטן.

״סליחה אדוני, תודה שלימדת אותי את הלקח שלי״.

הוא מסתכל עליי במבט רחום.

״אני לא אוהב להעניש, זה העונש הראשון שלך ותדאגי שהוא יהיה גם האחרון״.

״עכשיו, בואי לקבל חיבוק כמו שצריך מהאדון שלך״.

אני נופלת לחיקו לוקחת נשימה עמוקה.

ושוב שתיקה.

 

צלצול מעצבן של שעון מעורר, 7:30, כמה טוב שהסיוט הזה נגמר!

יש

לי

פצע

שאף

פעם

לא

יחלים

 

 

לא אני כתבתי 

 

 

פתחת את הדלת
ואמרת לי, אם את רוצה- את יכולה ללכת.
ואני הלכתי, ברחתי ליתר דיוק. 
ברחתי ממך כדי לברוח מעצמי.

אבל אתה לא מוותר.
אני ארוץ ומהר,
רגליי יתעייפו והנפש עוד יותר.
אתה תרוץ אחריי בשדות המחשבה,
תשחק לי בראש..
אתה תרדוף ותשיג אותי.
תקשור אותי אט אט לשליטה שלך.

אתה יודע שאני הטרף הכי קל והכי הכי מתוקקק
לפעמים מתחמקת ולפעמים נלכדת תחת רשת הציידים שלך (בכוונה).
תתפוס אותי חזק.
תצוד אותי בידיך הענקיות
תתפוס אותי ח ז ק.
שלא אברח שוב.
שאפילו לא אעז לחשוב על זה.

 

אתה יודע שאני כלבה זונה וחרמנית.
אתה יודע בדיוק מה המקום שלי.
לרגליך.

 

אדוני.. מישהי פה חרמנית ומאוד

האם אפשר?

לבהות בעיניים הענקיות והמרגיעות שלך אלו שגורמות לי ללכת לאיבוד?
להניח יד על הלחי וללטף?
לתת נשיקות קטנות על הפה ועל הצוואר?
לעשות נעים בכל הגוף שעות?

האם אפשר?

להניח את הראש שלי בין הרגליים שלך ולהסניף?
לנשק כל חלק בזין המושלם שלך?
ללקק את הביצים?
להכניס את הלשון שלי לתחת שלך?

האם אפשר?

להרגיש איתך הכי בטוחה?
שתהיה השמש שלי?
שתראה לי את הדרך?
שתהיה פה תמיד?

האם אפשר?

להתגעגע המון המון המון המון?
לאהוב אותך?
לאהוב אותך כל כך?

עד.
שכואב.

אפשר אדוני?

אתה אוהב אותי

ואני חמודה מדיי

אתה לא רוצה שאבכה הרבה

אולי רק קצת

אתה לא מכאיב מאוד

רק מה שאוכל לשאת

אתה לא משחית

לא משפיל

לא מגזים.

אתה מאופק

אתה לא רוצע לפגוע בי

אתה לא רוצה לפרק אותי

אולי רק קצת אבל בעדינות

אתה לא רוצה לשבור אותי

כי אני חמודה מדיי

אתה אוהב אותי

אולי יותר מהדברים שאתה אוהב לעשות

 

&pp=ygUNYnJha2UgbXkgYmFieQ

 

אולי

 

ואולי לא..

הייתי צריכה לחזור לפה ולקרוא אותי כדי להבין כמה אני מתגעגעת.

בתקופה האחרונה נעלמתי והתרחקתי, לא נתתי לעצמי לרחף כמו שצריך בתוך השליטה שלך.

הכל נהיה שגרתי ורציני אעיז להתחצף ולהגיד שיחסית ונילי (בבקשה אדוני אל תכעס) ביחס לקינק שאני יודעת שאוכל להכיל. 

אני מספקת את הסחורה ומרצה.

המוח שלי חושב הרבההההה

מתקדמת בעבודה ומרצה, עוזרת לאחותי ומרצה, מכילה את המשפחה ומרצה.

כשכולם לוקחים הכל לא נשאר לי הרבה.

וכתבתי לך בכזה אומץ שאני רוצה שתרצה ממני יותר

אבל איך תוכל לקחת ממני יותר כשכבר אין מה לקחת?

זו באמת הסיבה שאני לא יודעת להסביר למה אני מתכוונת..

אני רוצה לחזור לרחף אני רוצה לחזור לכתוב.

עכשיו אני מבינה כמה אני מתגעגעת.

לעצמי.

״

אסור לך לחשוב

כשאת כל כך עייפה

צאי לטיול לאור זריחה

 

רחוקה מהבית

השביל לחזור נמחק

הולכת על חבל דק 

״

 

צללתי למלות השיר, איבדתי את המשמעות. ומצאתי אותה שוב.

 

22:55 - עייפה.

אני רחוקה מאוד מהבית,

יודעת שכבר אין לי דרך חזרה לשם,

וכבר זמן מה אני מהלכת על חבל דק..

 

תודה אדוני,

על זה שאתה בית בשבילי 🤍 

 

 

 

 

״איך אדע שמחר החור שלך לא מקבל זין אחר?

אם את גומרת בלי אישור שלי?״

אני נושמת עמוק. חושבת.

לא יודעת איזו תשובה לתת כדי שתספק אותו, אז אני שותקת.

הוא נעמד וצועד לכיוון היציאה מהחדר לא לפני שנותן לי פליק מעליב כזה, חזק וכואב, אחד כזה שמשחרר עצבים, שמביע אכזבה.

אני מחזיקה את עצמי לא לבכות.

״כדאי שתהיה לך תשובה מספיק טובה כשאחזור״

הוא אומר בטון כועס.

 

אני עומדת עם הגב אליו, מתה מבושה. אחרי שסיפרתי לו שגמרתי כמה פעמים יותר ממה שאישר לי לפני כמה ימים.

הוא ממתין לתשובה.

״איך אדע שהכוס הזה לא מקבל זין אחר?״
אני בולעת רוק מתכנסת בעצמי רק רוצה להיעלם.
״יש איזושהי סיבה שאת עושה משהו שלא קיבלת עליו אישור במפורש?״
״לא״ הדמעות מתחילות להיאגר בזווית עיני.
״לא אדוני״ הוא מתקן.
״לא אדוני״ אני חוזרת.
אני מרגישה אותו צועד לכיווני ונעמד מאחורי.
הוא מניח את ידו על צווארי מושך ומצמיד את גופי אליו.
הוא גבוה ממני רחב ממני וחזק ממני בהרבה.
״ ו ל מ ה  ל א ? ״ הוא מדגיש כל הברה.
אני מרגישה את הנשימות שלו על פניי.
״כי אני הכלבה שלך ואני צריכה להקשיב לך״ אני מייבבת
״ולמה את כלבה שלי?״
כל שאלה גורמת לי להתבייש בעצמי יותר.
״כי אתה הפכת אותי לכזאת״ מושכת באפי.
״ולמה את כלבה שלי?״ שואל שוב.
השאלה מהדהדת בראשי
ואני לא יודעת כבר מה לענות.

לא ככה מתנהגת כלבה שמקבלת הכל מהאדון שלה.
הדמעות זולגות בקצב במורד לחיי,
הוא מרגיש אותן כאשר הן מגיעות ומרטיבות את ידו ששומרת את ראשי מורם. זאת שלא נותנת לי אפשרות להתחבא ולהיעלם בבושה של עצמי, שמכריחה אותי להתמודד.
למרות שאיני יודעת איך.
הוא לא מקבל תשובה.
הוא מאבד סבלנות.
בידו השניה, מצליף בחוזקה בתחת שלי מספר פעמים, במרווחים כאלו שלא נותנים לי להסדיר נשימה.
מעולם לא חשבתי שלקבל ממנו כאב יכול להיות כל כך משפיל.

״אני יכול לתת לך עכשיו 250 הצלפות אבל אני לא אעשה את זה, אני לא רואה מה הטעם״
״את יודעת מה העונש שלך.
אין לך אישור לגעת בעצמך ובטח שלא לגמור עד הודעה חדשה״

 

וכמובן שבאותו ערב הוא מזיין אותי חזק ומצליף בלי הפסקה,

מביא אותי לקצה ומשאיר אותי שם.

רטובה,

מטפטפת

וחרמנית.

 

עד להודעה חדשה.