מכאן. אין דרך חזרה.

שבועיים בלי לראות את המלכה

מרגיש כמו נצח.

מזל שלי, ושל כולנו זה שלא אני זאת שמחליטה מתי נפגשים. אחרת אם כך לא היו לי חיי עבודה משפחה פנאי לימודים חברים ..חיים. כל היום הייתי בוחרת להיות שרועה לרגלי הדומינה שלי.

טוב זה כמובן הקצנה של המציאות לבל ייפול ספק, אך עדיין. מזל שיש מישהו אחר שמחתיב את הקצב. 

מה שבין געגוע למזוכיזם:

הגעגוע. רגש לא תמיד נעים, קו דק של כאב. מן תחושה כזה שבלב שאין לה מילים. 

יש בי משהו מתחת לפני השטח שנהנה מרגשות לא נעימים בדיוק או אפילו יותר מכאב פיזי. זה הצד היותר קשה של הכאב בעבורי. אני מכורה ללא נעים הזה. במודע או שלא במודע. מתעבת ונמשכת אליו במקביל. ונמצאת שם. נהנת מהחוסר אונים של הגעגוע.

היופי בגעגוע הוא שככל שהזמן עובר התשוקה  והכמיהה לדבר אליו מתגעגים גוברת. הגעוע מייצר עוצמה שאין שני לה. הגעגוע הכרחי. הגעוע הופך את הפעם הבאה ללא מובנת מאליו. הגעגוע בריא. הגעגוע חשוב.

אבל. נקודה תחתונה. 

נשבר לי הזין לחכות.

רוצה לפגוש את המלכה שלי.