מכאן. אין דרך חזרה.

אני לא תמיד יודעת להפריד. לפעמים הדברים מתערבבים לי. עולמות נפגשים. אני לא בוחרת בזה. וזה לא דבר רע או טוב. זה פשוט מה שזה.

לא יודעת למה . אני פשוט מרשה לעצמי קצת לכתוב. קצת להוריד פיסה מתוכי. אולי זאת הדרך שלי לעבד, אולי זאת הדרך שלי להתמודד. אולי אני חושבת שאף אחד לא יקרא את בליל המילים שהולכות לצאת לי מהפה. כי זה ארוך מידי. משעמם מידי. ואז אני יכולה פשוט להתפרע. לכתוב. פשוט. את האמת. אולי עוד כמה שעות אמחק את הכתוב. כאילו הוא לא היה. ואולי לא. הכל משתנה כל שניה. 

לא אפרט. ואומר במשפט:

איבדתי חברה- חברה טובה. כזאת שיקרה לליבי.

ואין לי מושג איך אני מרגישה לגבי זה. 

רק יודעת שמאז שזה קרה.
אני מרגישה את הנוכחות שלה . בהרבה רגעים.

והיום. בתחילתו של הערב. היה לי קשה. היה לי מוזר. קשה לצאת. וקשה להתרכז. וקשה להיות ברגע. 

והמלכה שלי . כמו שהמלכה. יודעת . שבתה אותי בקסמה כהרגלה  ואיפשרה לי לשחרר להתפרק להתרפק .להנות והצליחה להחזיר אותי . להיות ברגע. בדרך הכי מדוייקת שיש. וכן קצת להתרפא.

אחד המקומות שאני מרגישה קרוב לאלוהים. לפחות זה שאני מאמינה בו. זה שאני בספייס. הגוף והמחשבות . שוקטות . נחות בצד. והנשמה יוצאת. האני הכי חשוף שלי נוכח. סופג מכיל ומשתחרר לו רוקד לו באור חשוף. יוצא מהצללים. ומקבל מרגוע. 

ושם בתוך הספייס. לרגעים קטנים, לא הצלחתי להפריד. והעולמות נפגשו.

אותה חברה לעיתים "הגיחה לה". נכחה לידי. ואני חצי מחייכת חצי מגחחת. חושבת לעצמי ומדברת איתה "עכשיו את מכירה אותי באמת" "ורואה את כל השריטות הכי יפות שלי" "ברוכה הבאה" וחושבת לעצמי שהיא נקרעת מצחוק שם למעלה. ומחייכת . חצי מופתעת חצי לא מופתעת בכלל. ועוד יותר אוהבת את האדם שאני.

אז כן. אני לא תמיד יודעת להפריד. וזה לא דבר טוב או רע . זה פשוט מה שזה.

זאת לא הייתה חוויה קשה. זאת הייתה חוויה אופטימית.

כן. כואב. כן עצוב. כן קשה. כן בלתי נתפס. כן יקח לי זמן לעבד. כן יהיו עליות וירידות .והצפות. וניתוק מהרגש. וחיבור שוב.

אבל החוויה הזאת
הזכירה לי שאהובים והיקרים לנו. לא באמת הולכים. הם תמיד נוכחים. ולפעמים הם נוכחים יותר. כשהם "הולכים פיזית" אז הנשמות והרוח זה מה שנשאר. והם אלה שנפגשות ומתחברות. ואז הם מכירים אותנו. במקומות שחשבנו שהם לא יכירו בחיים. וזה דבר חזק. להרגיש ולחוות. וזה נותן לי אופטמיות כח ותקווה. לדעת שהיא תמיד פה איתי.

והמלכה הבלתי מעורערת. המלכה חושן. זאת שאני שייכת לה והזרם החזק ששייך לה.

הם לא מבינים כמה אני מודה להם. על הרגעים היפים. על הלמידה שלי את עצמי דרך המסע המשותף. על החיבור שיש רק לנו. על הדיבור ללא מילים. על האפשרות לסגוד להעריץ.

והכי חשוב.

על האפשרות להיות שרועה על הרצפה ולהרגיש הכי קרוב לעננים.
☁️☁️☁️☁️☁️✨✨✨✨❤️

מאז אותה השבת לא כתבתי מאום. 

קיבלתי נוקאאוט. 

בוקס. 

בוקס. בוקס. בוקס

בוקס בבטן. בלב. בכל מקום בגוף. כזה שקורע את כל האברים הפניימיים. הלם. חודש שלם. של הלם. 

ושוב הלם. ושוב הלם. 

ושוב. 

הלם. 

ושקט. 

דממה. 

 ואז לאט לאט. לאט. בחודש שלאחר מכן מבינה , שצריכים להתחיל ללמוד לחיות מחדש. מנסים לנשום. נשימות קטנות.

עם ההבנה

שזאת צלקת שתישאר לנצח. 

ויקח לה זמן, אם בכלל, להגליד. 

מאז אותו הבוקס.   

בכל הנוגע לbdsm. 

היה לא. לא . ולא. לא כתבתי כאן.לא נכנסתי לכאן. לא נפגשתי עם זאת שאני שייכת לה. לא ירדתי על ברכיי. לא היה לידי את השותף להערצה שירד על ברכיו ליידי ברגל השניה. לא הצטלבו מבטינו בזמן שאנחנו שרועים על הרצפה , לא הסתכלתי במבט מעריץ. משתוקק. לא חייכתי חיוך שובב. לא הרחתי. לא הרגשתי את המגע. 

זה הרגיש פשוט לא. 

אבל מה שכן היה זאת תמיכה, אוזן קשבת , דאגה , עידוד , תקשורת , התעניינות, בכי, צחוק, וכן מבלי להתראות הרגיש לי שהתקרבנו. לא בצורה הפיזית , וגם לא בצורה המנטלית , אולי קצת מנטלית. אבל בעיקר בצורה הרגשית. החברית. משהו שמחזק איזה שהוא בסיס. בסיס של אמת קרובה. 

ההבנה הזאת. שכרגע הכל Hold. ו..יקח זמן. עד ש.. הדברים יחזרו , אם בכלל..ואיך ומתי, לא רק ביחסי השליטה. בכלל בחיי. הותירה חלל של חוסר ושל אי וודאות גדול. 

והיתה התלבטות,חשש וקצת דילמה.

אבל יחד אם זאת

לפני כמה ימים. נפגשנו. 

והיה אחרת .

הייתה איזו שהיא אמירה. אמירה. שיש צד שרוצה שנפסיק לחיות. נעצור את חיינו , נפסיק לנשום, פשוט נחדול. 

ויש משהו בלהפגש. ולעשות מה שעושה לנו טוב. ולחגוג את הרגע, למען אלה שכבר לא יכולים לחגוג אותו. לא שאפשר לשכוח את אותו הבוקס שקרע אותי וכנראה את כולנו לרסיסים בנפש- אבל אפשר לידו לפחות לנסות להוסיף לו קצת טוב .

חלק מהניצחון בעייני , זה להמשיך לחיות . לצד הכאב ויחד עם הלב המרוסק שלא שוכח. ולהמשיך לעשות את מה שעושה לנו טוב. ובעיקר להיות ביחד. וכן קצת להשתחרר ולהיות במקום הטבעי שלי שוב לרגע. כדי לצבור כוחות ולהתחזק .

אז כן. נפגשנו.

ואני לא יכולה לתאר במילים את רמת האושר. 

השכרון חושים , הגעגוע , ההנאה, הבדיחות , ההצלפות , הסגידה , השעשוע, הנתינת אמון במי שמעלי, ההתנסויות החדשות, המגע המשותף, הזרימה, היצרתיות של המלכה  .

ועוד המון חוויות משותפות ואישיות שנוספו לנו לזיכרון .

אוסיף ואגיד שהמלכה שלי. אמרה לי לספור. והגעתי לשלוש. ספרתי יפה. אבל הייתה הוראה להמשיך לספור ומשם איבדתי את הספירה , מרוב עונג.

אז כן. מסתבר שהגעתי לשמונה.

תודה למלכה שאני שלה ולפרטנר שלי להערצה ולסגידה. ❤️

מודה על הקיום שלכם בחיי

❤️

שנדע ימים טובים. ושנעבור את התקופה הזאת יחד.

מכירים את זה שלא הכול אפשר להגיד מול חברים ונילים?

אז ככה.

בשיחה עם שני חברים ונילים טובים
עלתה שאלה.

"יש רגעים בחיים שהם חווית עילוי אין סופית , מה הרגע הזה שלא הייתם מוותרים עליו מבין הבאים.
מה הרגע המנצח?"

(נכתב בלשון נקבה מיועד לשני המינים)

"1. הרגע הזה שאת נכנסת למיטה לאחר שאת שבורה מעייפות מיום ארוך וכל מה שרוצה זה רק לישון.
2. הרגע הזה שאת נכנסת למקלחת אחרי יום או יותר ארוכים מחוץ לבית ואת כולך ג'יפה וזיעה.
3. הרגע הזה שאת אוכלת ארוחה- עם האוכל שאת הכי אוהבת בעולם לאחר שאת רעבה ממש.
4. הרגע הזה שאת גומרת עם אורגזמה מטורפת בזמן סקס".

ורק אני חושבת לעצמי,
שהרגע המנצח שלי. זה הרגע הזה שאני נמצאת לרגלי המלכה שלי .

שרועה על הריצפה. ממושמעת.

מחבקת את רגליה.

מתרפקת ודרוכה במקביל.

מחכה בכיליון עניים.

לתנועה הבאה, לצליל הבא שהיא הולכת להגיד.

להורות.

או לסמן.

כן. זה הרגע המנצח שלי.🌷❤️

שבוע: הכול עוד שמור בחושים. הטעם, הריח, המגע, הזיכרון, אנרגיות, ריחוף קל. מבט אווילי כזה. חיוך שלא יורד מהפנים. 

שבועיים: מתחיל הגעגוע הזה בבטן. מבעבע. מבפנים. חמוד כזה..

שלוש שבועות:

בלתי נסבל!

זה לא סוד שאני מעט מאותגרת בחיים האלה. 

התחושה שלי הם שהדברים לא באים לי בקלות. 

הקצב שלי קצת אחר. 

הצרכים שלי מעט שונים.

לעיתים אני צריכה תייוך על מנת להבין מה רוצים מהחיים שלי. ויש דברים שעד היום אני לא מבינה. 

לעיתים אני מוצאת את עצמי צריכה להשיג התאמות כאלה ואחרות כדי שהעמוד בדרישות החיים בצורה שפויה ונורמלית אם יש כזה דבר. וגם אז לא תמיד מצליח ולא תמיד שפוי. 

שונאת מוסדות שונאת חוקים. שונאת מוסכמות אוהבת לצעוד בקצב האישי שלי. ולעשות מה שמרגיש לי לנכון. ומה שבזין שלי. 

בקיצור כיתת מב"ר שלום. 

פה. בחללי השליטה ב-bdsm. קורה איזה משהו אחר. אני מוצאת מרגוע. פתאום אפשר להרפות, פתאום אין דרישות. (רק של המלכה.) שבעבורי הן כלל לא דרישות הם הרצון המוחלט שלי להתמסר וללמוד להתמסר עוד. יש שחרור מוחלט, הרפיה, התרפקות. חופש. המקום של הנפש שלי סוף סוף לשחרר. פתאום אני כבר לא כיתת מב"ר. אני קצת מתקדמים ז'. ואת האמת זאת הרגשה טובה. פתאום אני מבינה מה רוצים ממני.

הרגשה כזאת שהלב שלי במקום הנכון.

הכל טבעי, פשוט, ובלי הרבה מאמץ.

תודה שיש מקום כזה בחיים שלי. ❤️

להתראות כיתת מב"ר. 

פמדום עם הדומינה שאני שלה. 

היא אמרה לי "כשיעלה לך, תכתבי על מה שהיה פה" כשיעלה לי. אילו רק הייתה יודעת שעלה לי עוד בשניה שאמרה לי. ולא ניראה לי שירד בקרוב. 

אני לא חושבת שמילים שאגיד יכולים לתאר את מה שקרה לי שם. 

אני רק יודעת שאני מלאה. מלאה בכאב שלה. מלאה ברוך שלה. מלאה בהמון השראה על השולטת שהיא. מלאה בסימנים שלה. מא' ועד ת' . מלאה בחוויות חדשות רגעים ושיאים חדשים. איתה.

המקלחת של הבוקר. המיים היו רותחים צורבים על הגוף. באתי לשנות טמפרטורה. ואז קלטתי . המים קרים . הגוף שלי הוא זה זה שרותח. והוא הולך להזכיר לי אותה בכל תנועה שאעשה בשבוע הקרוב, אם לא יותר.

אני לא טובה בלתאר תיאורים ומה היה . מי שהיה יודע. מה שחשוב לי שהיא יודעת . היא יודעת אותי . ואני , אני בעננים . 

והכי חשוב יותר מהכל . אני יודעת שעשיתי את שלי. 

כי בסוף הערב המיוחד הזה.. היא יצאה עם החיוך הזה שלה שאומר הכל. ⚘️❤️

נב.

תודה ענקית למארגנים של הפמדום . על המרחב והאפשרות לחוות כל זה. 🙏❤️

שבועיים בלי לראות את המלכה

מרגיש כמו נצח.

מזל שלי, ושל כולנו זה שלא אני זאת שמחליטה מתי נפגשים. אחרת אם כך לא היו לי חיי עבודה משפחה פנאי לימודים חברים ..חיים. כל היום הייתי בוחרת להיות שרועה לרגלי הדומינה שלי.

טוב זה כמובן הקצנה של המציאות לבל ייפול ספק, אך עדיין. מזל שיש מישהו אחר שמחתיב את הקצב. 

מה שבין געגוע למזוכיזם:

הגעגוע. רגש לא תמיד נעים, קו דק של כאב. מן תחושה כזה שבלב שאין לה מילים. 

יש בי משהו מתחת לפני השטח שנהנה מרגשות לא נעימים בדיוק או אפילו יותר מכאב פיזי. זה הצד היותר קשה של הכאב בעבורי. אני מכורה ללא נעים הזה. במודע או שלא במודע. מתעבת ונמשכת אליו במקביל. ונמצאת שם. נהנת מהחוסר אונים של הגעגוע.

היופי בגעגוע הוא שככל שהזמן עובר התשוקה  והכמיהה לדבר אליו מתגעגים גוברת. הגעוע מייצר עוצמה שאין שני לה. הגעגוע הכרחי. הגעוע הופך את הפעם הבאה ללא מובנת מאליו. הגעגוע בריא. הגעגוע חשוב.

אבל. נקודה תחתונה. 

נשבר לי הזין לחכות.

רוצה לפגוש את המלכה שלי.

יש לי ווידוי:

אני אוהבת מראות 

אם חושבים על זה יותר לעומק 

ועם קצת מיץ אומץ

כן.

יש לי פטיש למראות . 

אחשוף אותכם לפנטזיה. שלי:

מבוך מראות.

כן כן כזה כמו בלונפארק. שהיה פעם. מבוך שאתה לא יודע לאן ללכת. כי הכל משתקף. 

שם באמצע המבוך. 

שם הייתי עושה. סשן. אהבה. מיזמוז. תשוקה. 

זאת הפנטזיה. 

וכשמה כן היא פנטזיה.

למציאות:

בחדרים בהם. יש קיר. תקרה. קטע גדול . עם מראה. זהו. זה קונה אותי . מחרמן אותי. גומר אותי.

הרגע האחרון שאני זוכרת

מתוך מראה:

זה את המלכה שלי. 

משחקת עם הנרות שלה והשעווה שלהם עלי. מרקידה את הנרות . למטה למעלה לצדדים. רחוק וקרוב לעורי. איזה יפה זה. איזה יפה היא. כמו פייה שמפזרת את אבקת הקסמים שלה עלי..עלי, ועל הנשלט שליידי..

איזה כיף זה להסתכל. 

המראה מאפשרת יותר מאפשרת אחת לחוות את הרגע. בנוסף להרגשה עצמה היא מאפשרת גם את החוויה של הצפייה. לראות את הסיטואציה מאוד נקודה. וכמה שהיא יפה. מזווית נוספת.

המראות שאני רואה מתוך המראות .זה מרעיד את הגוף שלי מבפנים.

התמונות האלה שאני רואה. נצרבות לראשי כמו זיכרון מתוק. כזה שלא אשכח. 

אז ארים כוס לחיי עוד זכרונות מתוקים. מתוך מראות . על הקיר על התקרה . ובכל מקום.

ובמיוחד עם המלכה שאני שלה. ❤️

"את סטרייטית? או לסבית?"

"את אוהבת בנים? או אוהבת בנות?"

לא הבנתי.

למה צריך לבחור אחד מהשניים.

אז אתחיל מהסוף להתחלה:

אני משוייכת.

אני יכולה עכשיו לספר חוויות ספציפיות , הרפתקאות ורגעים.

אבל. 

אני דווקא רוצה לגעת בחלק היותר עמוק של הbdsm בשבילי. 

בחלק הפסיכולוגי , הרגשי, הזה שלא תמיד מדברים עליו. 

הbdsm בשבילי הוא הרבה דברים ורבדים. אחת הסיבות שאני נוכחת כאן. זה כי אני מרגישה ריפוי. בהמון חלקים עמוקים , ששמתי בצד עם השנים. 

מהרגע שנולדתי, הרגשתי שונה , לא שייכת . לכל מקום שהלכתי. עשיתי הרבה דברים שנוגדים את האמונות והערכים שלי ושהרבה פעמים פוגעים בי ועוד ..וכל זה על מנת להרגיש שייכת. ונחשו מה. זה לא עזר. 

לא רק שזה לא עזר. זה רק החריף.

לא מצאתי את עצמי בעולם.

 20 שנה קדימה . 

בעשור האחרון . עברתי המון. בניתי את עצמי. למדתי מי אני ומה עושה לי טוב , חוויתי כשלונות והצלחות . והכי חשוב למדתי לאהוב את מי שאני. ואת הסובבים אותי אלה שבחרתי. .והיום אני יכולה להגיד שאני מרגישה שייכת. אהובה רצוייה וחלק מהעולם סביבי. 

וככה באתי לעולם הbdsm . שאני פחות או יותר שלמה עם עצמי. (כי תמיד יש איפה להשתפר.)

ונחזור לעניין המשוייכת .

אם כל מה שעברתי כדי לבנות את עצמי ולהיות שייכת בעולם ומול עצמי. 

יש משהו בשייכות הקיצונית הזאת לאדם

אחר. בלתת את כל כולי. בלהתמסר. בללכת אחריי . בלהרפות . בלהיות מקולרת . עם תג .

יש משהו שם בקיצון. שנותן לי ריפוי עמוק לעבר. קונטרה לקיצון השני של הילדה הקטנה. הזאת. שמחבק אותה . שעוטף אותך ומרפא אותה. השייכות הזאת גורמת לי לעוף באוויר. לשחרר מגננות, ולהתרפק ולדעת שיש לילדה הזאת מקום בעולם. יש מי שמגן ,ששומר. 

וזה אחת ההרגשות הטובות שיש . 

אז מה שנותר לי . זה רק להגיד תודה . תודה לאנשים שהם חלק מהמסע שלי. שעוזרים לי לעבור ריפוי. במקומות שכבר חשבתי שנרפאו. 

ולהעמיק ,להכיר ולאהוב את עצמי בעוד המון רבדים וצדדים.

אני מרגישה שזכיתי. 

ומצאתי אנשים טובים בדרך. שמודייקים לי. 

וכמובן תודה לזאת שאני משוייכת לה. שאני שלה ורק שלה. ❤️

דבר אחרון. לעצמי ולמי שקורא בוא ניקח את הbdsm למקום מקדם בריא ובונה , זה מטורף לאן אפשר להגיע. ופתאום הלא שפוי , מרגיש הכי שפוי שיש.

גאה להיות . חלק מזה.