כשהייתי קטנה, תמיד רציתי ללכת לאיבוד
זה היה נשמע לי נחמד
ללכת בלי מטרה
לא למצוא את עצמי
שלא ימצאו אותי
אבל אף פעם לא הצלחתי
הכרתי יותר מדי טוב את הרחובות
יש לי חלום
ללכת וללכת וללכת
להגיע ליער מחוץ לעיר
ופשוט לשבת שם
לשתות מלא ולעשן
אולי ימצאו אותי
ואולי עדיף שלא
לשבת שם קפואה מקור
בסטלה ודמעות
לשיר
לצרוח
ולרקוד
עד שיאפסו כוחותיי
מה יהיה אחר-כך?
אולי אני אחזור לבית
ואולי אני אשאר שם
עד שבפייסבוק של החברים שלי
ישתפו מודעות שאני נעדרת
אבל אותי כבר לא ימצאו
מעניין איך אבא יגיב
הוא יהיה עצוב
או שהוא יכעס?
הוא יתבייש בי
או שהוא ירחם עלי
אני רוצה שישבר לו הלב עלי
שהוא יגלה כמה שהוא אוהב אותי
שהוא יתחרט על כל פעם שלא חייך אלי
שהוא יתחרט על כל פעם שזלזל בי
על החגורה
על הסבון
על הכאב
הנפשי והפיזי
כן אני יודעת
אני צריכה טיפול
אני משוגעת עד הסוף
אבל תבינו
כואב לי כל כך
על כל השנים שסבלתי
על כל השריטות
שהחיים שרטו אותי
על הכאב לב שלא עובר
על החרדות היומיומיות
על כל רגע שאני מרגישה מיותרת
על כל רגע שאני מרגישה
שאין לי זכות קיום
כן אני יודעת
לא ציפית לקרוא את זה
׳הילדה התחרפנה׳
אתה בטח חושב
אבל איך אפשר שלא
כשמסביב הכל מלחמה
ואני בעצמי עזבתי את הבית
ואת החיים שהיו לי בצפון
ופתאום אהבת חיי מאיים עלי עם סכין
ואז זהו אני הולכת
והכל נגמר
כל מה שבניתי נשבר
כל מה שחשבתי שהיה התקדמות
מתברר שסך הכל שקעתי בבוץ
אני שוקעת
ואין מי שיציל
את צריכה טיפול
דחוף
תצילי את עצמך
טיפול למה אבל?
לחרדות? לאובדנות?
לדיכאון?
לטראומה? -
איזו אחת מהן בדיוק?
מגיל קטן אני זועקת
זועקת בדרך משלי
מושכת לחברות בצמות
מפריעה בשיעורים
שותה אלכוהול
מעשנת בכיתה
בורחת מהבית
ואז?
נועלים אותך
בפנימיה
ושם את מגלה את כל השדים שבך
את שומעת סיפורים ומתחילה להזדהות
את משוגעת
יש לך קולות בראש
מצמידים אלי חברה שתשמור עלי
ואני עדיין שומעת אותם
את הצעקות בראש
אני בוכה
צועקת גם
בורחת ליער
משטרה מוצאת אותי
ומחזירה אותי לחור השחור הזה
למקום הזה שאני רק נופלת בו
לבנות שלא מבינות מה אני
ילדה קטנה ודוסית
במוסד גמילה של חילונים
מוחקת וכותבת כותבת ומוחקת
מנסה לאסוף את ריסיסי ליבי המנופץ
מנסה לאסוף רסיסי זכורנות
והכל כואב
וקשה
ואין לי כוח
אני בסך הכל רוצה חיבוק
חיבוק מבין ומכיל
