נורא קשה לי להתמסר, להסיר אחריות מעצמי ולהיות לגמרי נוכחת בלי להריץ מחשבות בראש.
אני לגמרי חסרת אחריות ביום יום, אני לא עובדת, אין לי ילדים, ואין לי שכר דירה לשלם.
אבל מצד שני, אני אחת הלחוצות.
כל היום בלחץ.
אבל זה לחץ מסוג אחר, זה הלחץ של הטראומה.
תבינו, יצאתי מזוגיות אלימה בתחילת המלחמה.
מאז, אני לא יכולה שצועקים לידי, אני לא יכולה להיות במקומות רועשים וקשה לי לעשות דברים שהוא היה מכריח אותי כמו לשבת ולראות סרט.
זה נשמע מצחיק, אשכרה יש לי טראומה מלראות סרטים, מצחיק.
הצעקות זה הכי נורא.
ברגע שצועקים לידי אני מתחילה לרעוד ויכולה אפילו לבכות, ממש התקף חרדה.
קשה לי לסמוך על הפרטנר, קשה לי להאמין שהוא לא יהיה אלים אלי, לאחרים, לסביבה שלי.
קשה לי להסיר אחריות ולהיות קטנה לגמרי, כי אולי אבא יכעס עלי פתאום, אולי הוא לא יבין אותי, אולי הוא יחשוב שאני מעצבנת.
הבחור ההוא, שהייתי מאורסת אליו, הוא היה השולט הראשון שלי, אליו הכי התמסרתי.
ברמה שאם הוא היה אומר לי למות, הייתי מסוגלת לקפוץ מהגג. קטע שבסוף הוא איים עלי עם סכין.
אבל דווקא באותו רגע גיליתי כמה אני חזקה,
כשהוא עומד עם הסכין כולו דמעות ונזלת וצועק, פשוט באתי אליו ברוגע, הכי רוגע שיכול להיות, ולקחתי לו את הסכין מהיד.
קמתי והלכתי.
אבל מאז, מאז אני שומרת על הרוגע הזה, שמצאתי ברגע שהוא איים עלי. הרוגע שהציל אותי.
וזה רוגע אחראי, של להראות סמכותיות, כבר לא הייתי קטנה באותו רגע. הייתי אישה חזקה ועצמאית.
אז כזאת אני, כל הזמן בחרדה, אבל משדרת רוגע.
רוצה להיות קטנה, אבל קשה לי לשחרר, הלוואי ואצליח.
