אני מופרעת, אני יודעת.
תמיד הייתי ג׳ינג׳ית בנשמה ועכשיו גם השיער שלי לאט לאט מתזהב.
אני אוהבת ללכת לקיצון, ובשילוב עם האופי שלי והפוסט טראומה זה לא טוב.
בטח אתם שואלים את עצמכם, בחורה כזאת חמודה, מוכשרת, מבית טוב, למה היא נקלעת לכאלה סיטואציות כמו הסיפור עם הנהג מונית.
תבינו, אני אימפולסיבית, מאוד, מאוד מאוד.
ברגע שמשהו מעצבן אותי אני קמה והולכת, לא נשארת בסיטואציה שלא נעים לי בה.
אבל עם גברים? זה משהו אחר לגמרי.
אני לא יודעת לומר לא, אפשר לומר אפילו מפחדת.
נפגעתי כלכך הרבה, וה׳לא׳ לא עזר.
להפך, רק החמיר את המצב.
בראש שלי, אם אני אתן, הם לא יקחו בכוח.
אז אני נותנת. והתרגלתי לתת.
תמיד אני אומרת, איתי, צריך לחכות שאני אבקש, שאני אזום, כי אם לא, אני לא אדע לסרב, זה יראה שאני נהנית, אבל בתכלס אני אמות מבפנים.
אז תבינו שזה ביחד עם האופי הפלרטטני שלי, לא כל-כך עובד. וככה אני נפגעת כל פעם.
ולא, לא נהניתי עם הנהג מונית
