נאיה.. מחשבות מהכלביה

מכירים את זה שאתם עוברים דירה?

הבית שאתם יוצאים ממנו עדיין נקרא בית

והבית החדש.. הדירה..

אני קצת במשבר זהות ביתי..

המקום בו אני גרה מעל עשור, לימים היה בית, לימים דירה, לפעמים אסופה של שמחות, לפעמים המקום בו תכננתי את מותי.. כי הכאב מהקירות לא נתן מנוח.

שעות המיטה שצברתי בשנים האלו... שעות הבדידות במיטה

כמות הדמעות שהכרית ספגה.. ועדיין תומכת בראשי כמבינה..

המיטה היא עיר המקלט שלי..

בתקופה האחרונה, אפילו לא חלפתי על פני החדרים..

הייתי זורקת את התיק ושמה פעמי למיטה במהירות האור.

"מי יציל את הבית שלי? אולי כל זה קורה לי בגללי"

בגללי? אולי... 

להציל? לא.

לבנות מחדש.. 

באופן סמבולי הבניין מיועד לפירוק ובניה מחדש..

כמו גם חיי..

הנכס יושבח וחיי ישתבחו

כשנכנסתי היום בדלת, לא הרגשתי בית.

לא אהבתי את מי שישב שם.

הכל היה הפוך כאילו נענשתי על הרפתקאותי 

וזה לא הרגיש כמו בית..

ועכשיו,

הבית נמצא בלב..

והלב כבר לא כאן יותר.

אני רוצה להיות שם.. בבית ההוא..

שם הזמן עוצר מלכת 

שם השקט הוא פנימי ולא תעשייתי 

בבית בו אני בטוחה ונאהבת

בבית בו אני אהובה ומוערצת 

בבית בו "לרגלייך דומינה" עמוק ונוגע יותר מאי פעם.. בבית בו כלבה מטונפת וילד טוב חיים בכפיפה אחת מחרמנת במיוחד.. 

בבית שבו אנחנו מתחלפים עשרות פעמים בין קטן לגדול, בין מחבק למחובק, בין יונק למעניק.

אני רוצה שאתה תהיה הבית שלי..

ובזמן שאני כותבת, אתה שולח קישור..

"לא יכול להוריד ממך את העיניים".

אל..

לא את העיניים, לא את הידיים..

נבנה לנו בית מחדרי הלב..