ישנם ימים בודדים בקיץ שאני מוכנה לסבול... כאלה שמדי פעם מגיח איזה ענן ומכסה את השמש, לפתע יש רוח נעימה וריח של פריחה...
אנחנו יושבות שם על הדשא
אני שוכבת עם הראש על כרית ואת על ברכייך, מקריאה לי מספר אהוב
מדי פעם את מגישה לי מתותי העץ שקטפת קודם.. את מאכילה אותי בכזאת רכות, שאני כמעט נמסה...
אני בשמלה קצרה, שגורמת לדשא לעקצץ
אני אומרת לך להניח את הספר ולשים את כפות ידייך תחתיי. להפריד בין הדשא לעורי
"ותמשיכי להקריא.." אני מבקשת, שנייה לפני שנעצמות לי העיניים.
כשאני פוקחת אותן אני שומעת את הצעדים שלו, אני מריחה את הריח שלו, אני מרגישה אותו...
הוא בא ומתיישב לידינו, וכל הגוף שלי מיד מתעורר אליו. את מרגישה את זה...ומחייכת אליי.
אני מתקרבת לשפתיים שלו והוא תופס אותי מהצוואר ומושך אותי חזק חזק לפה שלו. אני נבלעת.
אני מחפשת אותך, ומקרבת אותך אלינו. שנינו מלטפים את השיער שלך, יורדים לכתפיים ומשם לשדיים הקטנים והמתוקים שלך, מוחצים אותם וצובטים.
את דוחפת את היד שלך לתוך התחתונים שלי, אבל הוא לא מסכים. עוד לא. הוא מוציא לך את היד ואומר לך לעצור, לשבת ולהסתכל.
הוא מוריד אותי לברכיים ומפשיל את השמלה שלי דרך הכתפיים. הוא משאיר אותי ככה חשופה. נעמד, ומתחיל להסתובב סביב. "תעצמי את העיניים" הוא מורה לי.
אני שומעת רעשים,
אני שומעת רחשים,
אבל לא יכולה לשייך מה ומאיפה הם מגיעים.
כבר למדתי היטב שאם עליי לעצום עיניים, חבל לי לנסות לפקוח אותן.
אחרי דקות ארוכות, וניחושים אינסוף, אני מרגישה אותו מתקרב... את התותים שבקערה הוא מועך ומורח עליי, את השתייה שבכוס הוא שופך עליי מקצה הראש והם נוזלים ומטפטפים על השדיים, ואת השיער האסוף בצמה, הוא פורע בידיו.
ואז אני מרגישה על הפה שלי את הזין שלו, ואת הלשון שלך. הכל מתערבב, נרטב ונבלע.
בתאווה הכי גדולה שיש שתינו מוצצות ומלקקות ומתנשקות דקות ארוכות ארוכות...
אנחנו בדיוק שם. על הדשא שמול הבית שלו, שלה, שלהם.
וזה לא ברור אם זה מתוך חיבה לפומביות או מההתמכרות לאדרנלין שגואה מהפחד להיתפס...
