"גם אם אעוף אני לא אאבד"

אני:

אני אישה מקצועית, שמורה ואלגנטית.

גם אני:

והעובדים במשרד בי לייק:

Cluless ומטומטמת.

יופי שועלית.

אחרי גיהנום, יש מטבח עומד.

לקח רק שלושה שבועות, שני התקפי עצבים, דופק גבוה וכאבים בחזה.

אבל יש מטבח.

וברביעי גם יהיו ברז ומדיח.

ועכשיו, לנקות.

אם אתם מחפשים משהו מסויים, תהיו מאוד ברורים לגבי זה.

אל תשאירו מקום לספק או אשליות.

אנשים נפגעים ככה סתם.

גם אם לא התכוונתם לפגוע.

זה לא פייר ולא מגיע לאף אחד מהצדדים.

זה לא משחק. זה חיים של אנשים.

וחלקנו לוקחים דברים ברצינות יותר מאחרים.

תהיו בהירים וברורים.

אל תשאירו מקום לטעות.

ואם אתם לא פנויים לזה - אל תעשו כלום.

זה סתם מייצר כאב מיותר ולא מהסוג שאנחנו שואפים אליו.

בהצלחה לכולם עם המורכבות של החיים.

להיות כדור קטן של כלום בוכה ומלא ברוק סמיך ואיפור מרוח.

אני רוצה להתמוטט לתוך חיבוק חזק עוטף ולדעת שאני יכולה לשחרר.

אני רוצה לא לחשוב, לא לדעת, לא להחליט, פשוט להיות, לציית, להיות מובלת.

אני רוצה להיות במקומי, קטנה ומוגנת ומשומשת היטב, למלא את ייעודי.

והכי אני רוצה, שאתה תרצה אותי, ככה כמו שאני.

שתבחר להשתמש כראות עיניך,

וכשתסיים להשתמש, תעטוף אותי קטן, ותאמר לי כמה הייתי טובה.

אני רוצה...

מתקררת בכרית קפואה וקרחון של צידניות.

לא היה לי חם ככה כבר תקופה.

רגע של שלווה ומנוחה ביום עמוס לעייפה.

איך עובר יומכם?

ונעלי סטילטו כחולות מזמש,

זו תמונה אדירה שגרמה לי להתגלגל מצחוק.

הוצאתי 6 זוגות נעלי עקב שעבר זמנן אצלי לרחוב למסירה.

זה נהוג בשכונת התקווה.

לא עוברות עשר דקות וחבורה של ילדים [רובם בנים] נועלים את הנעליים ומדדים ברחוב בצווחות עליזות, משל היו חבורת פרחות שיכורות בנמל תל אביב אחרי מסיבה בשלוותא.

ואני עומדת בחלון ומתגלגלת מצחוק.

כי כמה פעמים יצא לכם לראות ילדים בחולצות כדורגל ונעלי עקב?

לילה מצחיק לכולם.

שיחה קשה בלילה והלחץ של הדברים שמתעכבים ולא מסתדרים הובילו אותי לישון רע.

ושינה רעה תמיד מובילה לבוקר קשוח.

זה המשיך ביום אפור ומלחיץ, עמוס בדמעות ובניסיון להמשיך לתפקד כרגיל למרות ששום דבר לא כרגיל.

ואז שיחת טלפון מהשיפוצניק שיכל בסוף להגיע היום ולא אחרי המעבר. הוא הגיע בצהריים וסיים בערב.

וחדר שגבה ממני דמעות רבות וחצי התמוטטות - סוף סוף גמור ועשוי.

זו לא בושה להתקשר לבעל מקצוע. במיוחד כשאת כל השאר עשיתי בעצמי.

החבר היקר מהעבודה חיזק ותמך כל המשמרת. שוב תודה לך חבר יקר. אתה איש קסום ואני ברת מזל שהכרתי אותך.

כמעט סיימתי לצבוע את התיקונים במטבח כשתקפה אותי מיגרנה. צפוי אחרי יום של בכי.

למזלי החצי המוצלח שלי היה שם להציל אותי ולהכריח אותי ללכת הביתה לישון את זה.

ישנתי עד 20.30 בהפסקות.

חבר נוסף התכתב איתי כל היום בהפסקות [אנשים עסוקים אנחנו🤭] ונתן כתף וירטואלית לבכות עליה. תודה חבר שלי💜 עזרת המון ואתה יקר לי מאוד.

הספקתי אפילו לדחוף קצת אוכל לבטן ולהכין את המטבח להתקנה מחר.

מילים מנחמות בסוף היום מצאו את דרכן אליי גם כן.. מילים שהייתי צריכה. אני אסירת תודה שבכל הבלגן עוד יש אור קטן במרפסת שמראה לי את הדרך הביתה.

היה יום קשוח עם סוף מרגיע.

מחר יהיה יותר טוב.

כמו שאמרה הג'ינג'ית עם השמלה האדומה, 

השמש תזרח מחר.

עוד יומיים לשעת השין 

ובינתיים,

שיר ללילה טוב.

הביתה,

ואי אפשר.

נמאס לי מהיום הזה.

דברים מתעכבים

בלת''מים שותים את הכיס 

הלב והראש על רכבת הרים

הבטן מגיבה בהתאם.

אני זקוקה לחיבוק

ולסטירה שתאפס אותי

וללהיות שולחן 

וללהיות קטנה וחסרת אונים

אבל בעיקר לחיבוק.

כלבה קטנה מכשכשת בזנב בהרבה חשש.

ילדה גדולה מתמודדת עם הכל בנשיכת שפתיים ודמעות.

גם ילדות גדולות בוכות.