פלאשים מליל אמש מרפרפים לה במוח.
זה היה המפגש האמיתי הראשון שלה איתו.
מחיזוק האינסופי שפיו הרעיף עליה(בין יריקות כמובן) ועד לסימנים כהים סביב עיניה מהמאמץ(כשהקיאה כי היא כלבה מטונפת. והוא אוהב את זה)
היא מלטפת בחיבה את הרקטום הקטן והדואב שלה,
מעבירה אצבעות רועדות על שפתיו הנפוחות של הכוס שלה.
עיטוש מכווץ אותה מבפנים ומזכירה לה גבול קשיח שנחצה אתמול. הפך תוך דקות ספורות לגבול גמיש ולאחר התמוסס לכדי עונש קל.
היא לא האמינה שזה יהיה כל כך קל. היא לא האמינה שתהנה מזה. כשהוא אומר, מבקש, דורש.. פתאום הכל אפשרי מבחינתה.
יותר ממחצית חייה בילתה במחוזות אפלים ומספקים ומעולם לא הצליחה לחצות את הקו הזה. ממש בגבול הטראומה. תמיד כשניסתה נכנסה להתקף חרדה והתחילה לבכות.
ואתמול הוא אמר והיא ביצעה. אולי כי זה בשבילו. בעבורו ולסיפוקו.
הרי תמיד הייתה מתאמצת *מעט* יותר כשזה בשביל אדונה.
והוא קלט אותה הרי מהשנייה הראשונה.
כבר ביום הראשון שקשקשו בבדסמית מדוברת בקלילות.
כבר אז הוא ידע שהיא תתמסר אליו בטוטאליות.
ואתמול נתן לה פרסים ומתנות.
מילים וגמירות ואז הזרע הטעים שלו.
ובסוף בסוף עשה ממנה כפית קטנה.
נשק לעורפה והלך לישון.
ובבוקר כשנפרדו כל אחד לסוף השבוע שלו,
היא ידעה שמפה יש רק לאן לעלות ועל מה להתעלות.
וגם הבינה שהיא מכורה.
ושעכשיו יש לה פירוש חדש ל'מצב כפית'.