נשגב מבינתי מדוע אני חווה כזה רעב קיצוני. ממש השתוקקות חריפה ומכלה לכאב. צורך קיצוני בהשפלה גופנית, בענישה.
אני חייבת להתיר את תסבוכת השלשלאות הזו.
מזה מספר חודשים שלא חוויתי את הצורך הזה, מעבר לחשק, על גבול הצורך הפיסי.
אך מבלי לרדת לשורש העיניין הרעב לא יניח גם אם 'אשביע' אותו, כלומר אצרך כאב, זה יספק פתרון מקומי. 'פלסטר על קטיעה' .
הכתה בי הכרה שפעם, הייתי חותכת את עצמי, או רצה עד שהריאות שלי קורסות, או עולה ויורדת מדרגות עד שהברך שלי מוותרת, או אוכלת עד שהבטן מתפוצצת ואני צריכה להקיא.
אך אין לי את הנטייה הזו להרס עצמי יותר. אני מעדיפה, מתעקשת, לבקש את עזרתו של אדוני.
הבעיה שלי תמיד הייתה המינונים. הצבת הגבולות מול עצמי.
בדברים מסוימים אני ממננת לעצמי. לא תמיד עוצרת בזמן אבל מנסה ולפעמים- כן. מבקשת עזרה.
אך כשמדובר בכאב, בגבולות הגוף והנפש שלי, קשה לי להשים לעצמי גבולות ולמנן.
בשיחה עם חברה טובה ונילית אך מכבדת(קשה למצוא וניל לא שיפוטי בימינו), שיתפתי אותה בצורך העמוק שלי לכאב הפיסי הזה שמנקה לי את הראש.
הפיה הקסומה הזו אמרה לי משפט שהקסים אותי, היא אמרה ואני מצטטת:
"תראי, מההיכרות שלי איתך לאורך 10 השנים האחרונות, אני יכולה להגיד מעל לכל צל של ספק שאת לא אישה עם הרבה חרטות. אני לא יודעת על הרבה דברים שעשית ואמרת עליהם חבל. אבל המעט שאת כן מתחרטת עליו... אהובה, את משלמת עליו שנים. ומי חוץ ממך יודע מה באמת קרה שם? רק את ולכן את גם התובע וגם השופט וגם הנתבע. כן אני יכולה להבין למה את צריכה רשות מבצעת. ואולי גם מי שייקח ממך את השיפוט."
איך היא מבינה אותי כל כך לעומק, חברה שלי. היא אחת הנשים המדהימות ביותר שאי פעם יצא לי להכיר. אני מחכה שהנפלאה הזו תגיע חזרה לביקור מולדת. היא הוניל היחידה בחיי שהכירה את האדונים שהיו לי. הייתי רוצה שהיא תכיר גם את אדוני. היא היחידה שלא נראה לה מוזר שאני לרגלי אדון גם באמצע מפגש חברתי. כולם יושבים על ספות ואני על הרצפה לרגליו - היא כבר נכחה במפגש בנוסח ונילי של משפחת הבדסמ מהסיבוב הראשון שלי בכלוב. היא אפילו השתעשעה וביקשה את רשות אחת הגבירות להשאיל את הכלבלב שלה למסאג'. (הוא מעסה מקצועי)
היא יקרה לי חברה שלי.
ליוותה אותי דרך המון חרא בחיים שלי. ותמיד ראתה אותי שקוף דרך כל המסיכות והחומות שהרמתי מולה. כל פעם שזרקתי עליה חרא היא פתחה מטריה וחייכה אליי עם נחישות של מתנחלת.
והיא באמת כזו, פטל שלי (אנחנו פטל ולימון. אין לי הסבר למה), מעין פיה מיוחדת עם מוח נפלא, רומנטיקנית חסרת תקנה עם נגיעות של משוגעת אבל הכי נסיכה של דיסני שיש.
החברה הכי טובה שיש לי. אחות בלב ובנפש.
פטל אני מתגעגעת. בואי לביקור מולדת. (היא קוראת פה בגללי) קר בקנדה.
ובנימה משעשעת לסיום,
הלחי הימנית של הישבן שלי רגישה למגע ולא מאד נעים לשבת או להישען עליה (ולפיכך שימושי בעת הצורך). הלחי השמאלית לא חלק מהחגיגה. סנובית שכמותה.
שיהיה יום קסום חברים שלי.