מצאתי את עצמי מקיצה באופן טבעי ב7 בבוקר במחשבה שאני מאחרת לעבודה ביום שאני בכלל לא עובדת בו. מעין דחיפות כזו כמעט חירומית לקום.
בדקתי את הטלפון וגיליתי שיחה מסבתא שלי.
סבתא שלי הייתה עד הבוקר בתרדמת.
היא עברה הליך רפואי לפני שמונה חודשים ומאז לא קמה, הסבתא הנרדמת.
זה סיפור לא פשוט, אני והמשפחה שלי, הם מאשימים אותי שנטשתי אותם.
אני מאשימה שהם מעולם לא היו שם כשאני הייתי צריכה אלא רק כשהיה להם נוח ועם כל האהבה והרצון, אני צריכה אותי.
חייגתי חזרה ולא היה מענה, נשמתי עמוק ואמרתי בטח טעות.
חצי שעה מאוחר יותר צלצול.
סבתא שלי צרודה ומבולבלת.
והיא קוראת לי בשם שרק לה מותר לקרוא לי ובשבילי זה כאילו היא אומרת לי 'אני אוהבת אותך רגאצה*'.
אני מתפוררת לפיסות ודמעות ובוכה 'סבתא!'
אני שומעת את קולו של סבי ברקע נובח עליה לדבר. הוא כועס עליי מאוד. הוא היחיד שיש לו סיבה. הוא היחיד שהבטחתי לו הבטחות ולא עמדתי בהן. היחיד שהיה לו אכפת. כנראה שעדיין אכפת, הרי לא כועסים על אדם אם לא אכפת לך.. נכון?
השיחה מתנתקת ואני משתתקת.
ניסיתי לחייג שוב אך הם כבר לא ענו.
מחכה כבר שעה אך כנראה לשווא.
סבא שלי היה רחום ואוהב מספיק בדיוק כדי לתת לי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל וזה לשמוע את סבתא שלי שוב. כבר חשבתי שלא תהיה לי ההזדמנות.
אני יודעת (מקווה) שהוא לא קורא פה אבל תודה סבא. המעשה שלך מדבר בעד עצמו ואני אוהבת אותך. תודה.
בתוך כל הסערה הזו, שאמנם קשה רגשית אך מאוד משמחת, פתאום שמתי לב שמר.וניל תיקן את הטרמפולינה.
אני אוהבת להשמיע מוסיקה באוזניות ולקפוץ. בלי צורה בלי מבנה פשוט לקפוץ. אולי לפי הקצב. אולי לפי המלודיה. לפעמים לכל תו יש מקום משלו על הבד השחור המתוח ואני פוגעת ברגליי בתווים. לפעמים אני שקועה בתוך המוסיקה ובכלל לא שמה לב לקפיצות.
ובתוך כל הסערה הרגשית שאני חווה המח מזמזם לי 'תקפצי'. בהתחלה אני נלחמת בזה. 'מה לקפוץ עכשיו?' אני שואלת. בתגובה נשמעות קריאות נרגשות ברמקולים שבתוך תא הטייס. 'תק-פ-צי! תק-פ-צי!' הן קוראות נרגשות נרגשות.
אני מחליטה להסכים אך בתנאים שלי.
אני שמה את הדיסקוגרפיה של Ott על 'שאפל' ומבצעת סיקוונס של יוגה שהמון זמן לא ביצעתי. הגוף חלוד וכאוב ולא זוכר ואני חייבת לבצע מהראש. בפעם השלישית הגוף כבר זוכר מה לעשות לבד ואני יכולה לרחף.
'תקפציייי!' הן קוראות ואני כבר מזמן לא שומעת לא אותן ולא את המוסיקה.
אני מורידה משקפיים - לא צריך לראות
מגבירה את האוזניות למקסימום - ניתוק מוחלט מהסביבה
ועולה על הטרמפולינה.
אני חושבת שעברו בערך 40 דקות של קפיצה. אולי יותר.
ירדתי מהטרמפולינה בלי אוויר ועם תחת ורגליים תפוסים.
האלבום שהקשבתי לו נגמר והתחיל חדש.
בראשי כבר דממה. עייפתי אותן והן הלכו לישון.
קפצתי עד שלא היה ניתן יותר. עד שהגוף אמר די.
אני מוצאת את עצמי בהודיה על כל מיני דברים שאיני מבינה את פשרם, אך כן מבינה את ערכם.
מחר בערב אנחנו שוב קולעים חלה גורית לכבוד אדוני.
וגם קצת לכבודי. כי מחר ב12 בלילה אני אהיה בת 30🦊🎂🍾🎡💒
עריכונת:
רגאצה זה לא השם שבו רק לסבתא שלי מותר לקרוא לי. ותודה להלן על החידוד. אבל היא קוראת לי גם רגאצה ופליקה אז הכנסתי כינוי במקום החסוי.
