במהלך שיחה קשה עם מר.וניל אני מניחה את אצבעותיי על העורף ומזמנת לשם תחושה.
העורף זוכר וכשאני מסירה את האצבעות באחת העורף מכווץ שרירים מסוימים כאילו הייתה שם היד שלו.
הגוף זוכר.
שנים חשבתי שזה מיתוס, זיכרון שריר.
אבל אני מגלה שזה נכון ולא רק נכון אלא גם מועיל.
והיד שלו מחזיקה בי בחוזקה.
שומרת עליי שלא אפול, שלא אתכווץ, שלא אאבד שליטה.
כאילו הוא שם, לצידי, כאילו אומר לי 'את לא לבד גורה קטנה. אני פה לתפוס אותך כשתפלי'.
ובזכות זה אני לא נופלת, הידיעה שהוא שם לתפוס כשאפול.
השיחה ממשיכה עוד שעה ואני מגייסת את כל העזרה שאני יכולה, כדי לא להתפוצץ.
לוחצת על בית החזה והצלעות והגב, היכן שהיא מונחת כשהיא מחבקת אותי.
והנה גם היא שם, מחבקת ולוחשת לי באוזן שהכל יהיה בסדר ושאני חזקה.
הקול שלה מהדהד בראשי ומשקיט את הלב המשתולל.
כמה נפלאה החתימה הקולית שלה.. מלטפת ונעימה. מרגיעה.
תודה.
בזכותכם אני קצת כמו לוטננט דן ב'פורסט גאמפ'.
קושרת עצמי לתורן בחבלים הדוקים וצועקת אל הסופה ואל האלוהימ 'Is that all you've got?'
תודה.
