הרעמים מכווצים אותי פעם רביעית באמצע משפט והשמש העולה תוהה למה אני מתכווצת מהרעמים.
לטענתה , אדם בוגר שמתכווץ ככה מרעם סובל מפוסט טראומה. מפתיע? אותי לא ממש, רק שלא דחוף לי לבדוק למה אני מפחדת מרעמים ומאיפה מגיע הכיווץ.. יש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם.
סיפרתי לשמש על ההתמוטטות של שישי בצהריים.
סיפרתי לה שאמרתי דברים נוראיים וחשבתי מחשבות נוראיות. המון רעל שאני לא בשליטה עליו.
השמש מציעה את דעתה ברוך, אומרת שנדמה לה שאני שופטת את עצמי שוב לחומרה.
מותר לפזר רעל בסביבה בטוחה. בהסכמת הצדדים. רצוי שיהיה מקום ניטרלי - אדם ניטרלי - שיכיל את כל הרעל, שיתן לך לשחרר קיטור ולחץ ואז יעטוף אותך עד שהסערה תעבור.
הקראתי לשמש את הפוסט הקודם שכתבתי על הטיפול וביקשתי את דעתה.
היא חשבה שזה מעניין שאני קוראת לה שמש.
היא אמרה שנדמה כי אני מנסה לעדן דברים אבל יוצא לי קרנף בחנות חרסינה ולכן אני שופטת את עצמי לחומרה.
היא הציעה שאנסה לקרוא את הפוסטים שלי מנקודת מבט אחרת לפני שאני מפרסמת.
אמרתי לה שזו בעיני צנזורה ואני לא רוצה לצנזר את היומן שלי.
היא הביעה הבנה אבל נמנעה מלהציע פתרון אחר.
בסוף אמרה בחצי חיוך 'אולי את צריכה לתת לאדון שלך לקרוא ולאשר לפני שאת מפרסמת? זה משהו שמצופה ממך בדינמיקה שלכם?'
תוך כדי הפגישה תקף אותי כאב שאי אפשר לטעות בו. התפתלתי לה על הספה במשך עשר דקות לפני שהיא אמרה שנגמר לנו הזמן ואני זינקתי אל השירותים כמעט מבלי להסביר. אני בטוחה שהיא הבינה בעצמה.
אני קצת מפחדת מלדבר על תקופות מסוימות.
קצת חוששת להוציא החוצה מפלצות.
כשהמפלצת בחוץ לא ניתן להסתיר אותה יותר, לא ניתן להתכחש לה יותר.
ונכון שדווקא על הספה אצל השמש מותר ורצוי להוציא מפלצות..
אבל זה מפחיד. מאוד.
מאחלת לעצמי עוד פגישות מועילות וקשות שכאלה.
