לפני 365 יום שאלתי שאלה,
התשובה אליה הייתה הודעה עם הוראות.
ואני, גורה מתוקה ומתרגשת, ביצעתי בדיוק ככתוב.
אני זוכרת איך חייכת כשנמתחתי למשמע צעדיך, כשחיכיתי לך במרפסת ההיא שלימים נהפכה למקום להיות בו שלך.
אילפת אותי. כמו שרצית. כמו שביקשתי.
חדרת חור אחר חור ושכבה אחר שכבה.
לימדת אותי לקנא לך, לימדת אותי לשחרר.
המילים שלך בוערות לי בגוף ובראש ובלב.
אני עוברת על ההודעות שלנו ומחייכת כמו סתומה.
'את שוברת לי מוסכמות'
'האימג' של הכוס המרייר שלך הקים מאהל מול הטירה של האיד שלי'
'ההבדל בין לאלף ארנבת ללאלף צ'יטה'
להרים אותי למעלה יחד איתך לאולימפוס, כדי שתוכל להשתמש בי כל הדרך למטה.
עשיתי איתך דברים שלא הסכמתי בחיים לעשות.
בעבורך הם פשוטים לי.
בשבילך אעשה הכל, אדוני.
וידעת את זה עוד לפני שהתמסרתי. ידעת שאני שלך.
ונתת לגורה הקטנה להתמרח במרינדה ולצעוד לך ישר לפה.
ואני, גורה פותה, כלבה קטנה, צמאה אליך.
לאדון הנכון. הראוי. האדם להתמסר אליו. להיכנע לו מרצון.
המסע שלנו לא קל.
הוא עמוס בעליות ומורדות.
כשעפים כל כך גבוה צפוי ליפול כל כך נמוך.
ובכל זאת, הטוב עולה על הרע בהרבה, אני עפה יותר מאשר אני צונחת.
כמה עברנו, כמה התקדמנו, כמה התפתחנו, כמה גדלנו.
ביחד ולחוד.
המון 'פעמים ראשונות'
הערב ב20.00 תמלא שנה למסע שלנו.
לא יאומן שעברה שנה.
תודה אדוני על הזכות והחסד להיות לרגליך.
תודה אדוני על המקום להיות אני ולשחרר מהכל.
תודה אדוני על הזכות לשרת אותך, לסגוד לך, לכאוב בעבורך, לסבול בשבילך, לשבור גבולות ולמתוח את יכולותיי - למענך.
אני אומרת את זה הרבה וזה נשמע כבר כמו קלישאה
אבל למרות (ואולי בגלל) כל מה שעברנו, אני מרגישה מבורכת להיות שלך.
כלבת התערוכות, הזונה המטונפת, הרכוש המובחר, המשתנה הכי טובה שיש, אסופת חורים רעבים, נסיכת הטינופת שלך.
שלך, אדוני.
שלך.