נעים בכלוב בסך הכל.
בתוך הכלוב אני מוגנת ובטוחה.
גם בזמן נסיעה זה יותר נעים להיות בתוכו.
הבעלים שלי מביא אותי למכון הוא אמר.
אני לא בטוחה למה הוא מתכוון אבל אני יודעת שהוא רוצה את הטוב ביותר בשבילי.
כשהוא אימץ אותי, הוא אמר לי שאני צריכה אילוף מחדש. שמעכשיו אני אלופה והוא ילמד אותי להיות מושלמת.
הוא לא מוכן לקבל פחות ממושלם, הוא קפדן וקשוח.
אני נענשת הרבה. הבעלים שלי מכה אותי בפנים עם עיתון מגולגל, שם לי מחסום וקושר אותי לספה. וזה מגיע לי, אני מבינה את זה. אחרת איך אלמד?
אבל הוא אמר שנמאס לו להעניש אותי ולכן הוא לוקח אותי למכון, הוא יודע שאני יכולה להיות מושלמת.
הרכב נעצר והוא יוצא ממנו.
הוא מגיע לתא המטען ופותח את הדלתות.
אני מתרגשת אליו, זזה מצד לצד ומכשכשת בזנב.
הוא פותח את המנעול על הכלוב וזה הסימן שלי להתיישב זקוף ולהרים את הראש. הוא לימד אותי לחכות בסבלנות בזמן שהוא מחבר רצועה לקולר שלי.
אני מתאפקת לא לזוז וזוכה לליטוף בפנים ושתי אצבעות בגרון.
האצבעות של הבעלים שלי תמיד טעימות לי.
הוא מסובב אותי עם הישבן אליו, עדיין בתוך הכלוב ומוציא את הרגליים שלי מחוצה אליו.
שתי האצבעות שהיו לי בגרון נדחפות לי לכוס, חופרות בי לעומק.
אני מיבבת מעט והוא מחליף את האצבעות בזין שלו.הוא מזיין אותי חזק ומהר וכואב.
אני גונחת והוא תופס אותי מהקולר בחוזקה, חונק מעט.
'לא לגמור כלבה' הוא נוהם באוזניי ונושך את הכתף שלי ואני מתאפקת חזק, שיהיה גאה בי.
הוא גומר בתוכי, ממלא אותי בזרע, אחר מחזיר את התחתונים שלי למקום וסוגר את מכנסיו.
'שיישאר לך ממני. כלבה טובה.' הוא אומר ומוציא אותי מהכלוב והרכב.
רק כשאני על הרצפה, אני שמה לב שאנחנו בחנייה מקורה ומרוצפת בחצץ שחור.
הוא מוציא תיק מתא המטען וסוגר אותו.
'רגלי' הוא אומר ומתחיל ללכת, אני ממהרת אחריו על 6, כיאה לכלבה טובה.
אנחנו עולים במדרגות צרות ונכנסים לאולם רחב ידיים, מכלאות ובהן כלבות אדם פזורות מסביב.
אני מסתכלת על הבעלים שלי בעיניים שואלות והוא לא עונה, רק ממשיך ללכת לעבר דלפק שיש גדול שנמצא בפינת החדר, גורר אותי אחריו.
אנחנו מגיעים אל הדלפק והוא משוחח בשקט עם אישה יפה עם קול נעים.
'אפ' הוא אומר ואני נעמדת על שתיים, מניחה ידיים על הדלפק.
'אילוף בסיסי יש לה, אני רואה' אומרת האישה.
'היא כלבה טובה. אני רוצה אותה מושלמת.' הבעלים שלי אומר.
'הבאת אותה למקום הנכון' היא משיבה והוא מעביר לה את הרצועה שלי.
'אליי' הוא אומר ואני נצמדת אליו לחיבוק.
'אני אחזור בקרוב, את תעשי מה שאומרים לך ותהיי טובה. תעשי אותי גאה' הוא מחבק אותי חזק אליו, נושק לראשי ומשחרר.
'להתראות' הוא אומר והולך ואני נשארת עומדת ליד הדלפק עם האישה.
היא מניחה את הרצועה שלי על הדלפק וצועדת לכיווני.
'קחי את הרצועה בפה ועקבי אחריי. על 6 כמובן.' היא מצווה ולוקחת את התיק שלי.
אני לוקחת את הרצועה בפה ויורדת לרצפה. תחושה לא נוחה מתבשלת בבטן שלי אבל אני משתיקה אותה. הוא יודע מה טוב בשבילי.
אנחנו עוברות דרך החנייה לעבר גרם מדרגות אחר. החצץ חורץ לי את הברכיים ואני מנערת אותו ומנסה לעמוד בקצב שלה.
היא מובילה אותי לחדר שמזכיר לי מרפאה.
במרכזו שולחן מתכת גדול והיא מסמנת לי לעלות עליו ולשבת.
אני נעמדת על שתיים כדי לעלות על השולחן והצלפת קרופ נוחתת על ישבני.
אני מיבבת ומתיישבת חזרה על הרצפה.
'כלבות לא עומדות על שתיים כלבה. תשתמשי בשרפרף.' אני מטפסת על הברכיים דרך השרפרף ומצליחה לעלות אל השולחן.
'רצועה אליי' היא אומרת ואני משחררת את הרצועה מבין שיניי.
היא מסירה ממני את הרצועה ומחברת אל הקולר שלי לרצועה שמחוברת לשולחן. הרצועה של השולחן קצרה ומכריחה אותי לכרוע מאוד נמוך.
ידיים עטויות כפפות נוגעות בי ואני נוהמת בשקט וחוטפת הצלפה נוספת מהקרופ.
הידיים פותחות לי את הפה בכוח ושתי אצבעות נדחפות לי לגרון בעוד היד השנייה ננעלת לי על הגרון.
'על מי את נוהמת, כלבה? ככה מתנהגת אלופה?' הידיים והקול שייכים לאישה כבדת משקל עם עיניים קטנות וכהות .
היא מסתכלת לי על השיניים, על הלשון והגרון.
'אסתטית. מסודרת. זה טוב' היא מדברת לעצמה.
היא שולפת מספריים ממגירת השולחן וגוזרת לי את החולצה. אני מנסה להתנגד ושתי הצלפות נוחתות לי על הישבן. 'תזוזי שוב את תנבחי עד עשר.' הקול מאחוריי מזהיר ואני מפסיקה לזוז.
האישה הכבדה גוזרת לי את התחתונים ומפסקת לי את הרגליים בכוח.
היא דוחפת אצבעות לתוך הכוס שלי וגורפת משם את הזרע של הבעלים שלי.
'הוא השאיר לה זרע. היא צריכה מקלחת.' היא אומרת ושולפת ממני את הזנב.
'לפחות התחת נקי' היא אומרת ומסירה את הכפפות.
זרם מים קר וחזק ניטח על ישבני ואני מיבבת בקול. 'שתקי. תיכף תהיי נקייה' אומרת האישה היפה ואני מיבבת בשקט, דמעות זולגות על פניי.
הוא לא אמר לי שככה זה יהיה. הוא לא אמר לי כלום למעשה. רק שאם אני רוצה להמשיך להיות שלו - אני אהיה מה שהוא רוצה.
כבדת המשקל מנגבת אותי במגבת רכה. התנועות שלה עדינות יותר ונדמה שהיא כמעט מרחמת עליי.
היא מסרקת את שיערי ואוספת אותו, מחזירה את האוזניים שלי למקום.
היא מחזירה את הזנב שלי למקום, משחקת מעט עם הפלאג ובודקת שהוא לא זז.
אחר היא עוטפת את כפות ידיי בכפפות ומחליפה בין הרצועה שמחזיקה אותי צמודה לשולחן לרצועה שלי.
'בואי כלבה' היא אומרת ומובילה אותי לרצפה ומשם אל חדר חמים עטוי שטיח.
החדר עמוס לעייפה בכלובים מרווחים, מתאימים במדויק לכלבת אדם מחונכת.
היא מובילה אותי לכלוב שעליו מונח התיק שלי וקושרת אותי אל שרשרת המתכת המחוברת אליו.
'ברוכה הבאה' היא אומרת ומשאירה אותי שם.
אני מסתכלת סביבי, ליד הכלוב שלי יש קערת מים מבריקה עם האות הראשונה של שמי.
תחנת ההאכלה ממוקמת במרכז החדר ועליה עשרות קערות עם אותיות עליהן.
'פעם ראשונה?' אני שומעת קול מאחוריי. אני מסתובבת ורואה כלבת אדם צעירה ושופעת, שיערה המתולתל מתפרע לכל הכיוונים ואוזניה כמעט נבלעות בו.
אני מהנהנת אליה והיא מתקרבת אליי, אל תדאגי, אני פה כבר פעם חמישית. זה לא נורא כשמתרגלים.' היא אומרת ומלטפת את ראשי בעדינות.
אני מתנתקת ממנה ונכנסת אל הכלוב שלי.
הבובה האהובה עליי כבר נמצאת בתוכה ואני מתכרבלת איתה ובוכה בשקט.
באמת הסכמתי לזה? הרי אני כלבה שלו, של הבעלים שלי. לא של הנשים כאן. מי הן שייגעו בי ככה? הוא בכלל יודע מה קורה כאן?
ואולי בכלל זה מה שהוא רוצה... שמישהו אחר יחנך אותי...
אני ממשיכה לבכות עד שנרדמת.
בימים הבאים אני מתאמנת בלשבת ולהישאר, לומדת לציית לנקישות ומבטים, לומדת להציג את עצמי בגאווה.
אני אוכלת, שותה ועושה צרכים כמו כלבה והאישה כבדת הגוף רוחצת אותי בכל פעם. זה מביך וקר ואני בוכה בשקט אבל לא מוציאה מילה, שלא תבוא היפה עם השוט.
את מעט הזמן החופשי שניתן לי אני מעבירה במשחקים עם הכלבה הצעירה בכלוב לידי. הידיים שלנו עטויות בכפפות כל הזמן הזה ואנחנו לא יכולות לאונן איתן, אז אנחנו מלקקות אחת את השנייה בתורות. לגמור זה נעים ומרגיע והמשחקים מעבירים לנו את הזמן.
אני לא יודעת כמה זמן אני פה כבר. אני מתגעגעת לבעלים שלי אבל גם קצת כועסת עליו. איך הוא יכל לנטוש אותי פה? אני עד כדי כך לא טובה?
השיעורים והאימונים כבר קלים לי. אני מקבלת המון ליטופים בראש ולא הצליפו בי פעם אחת כבר לפחות יומיים.
כמה מהכלבות שהיו בכלובים סביבי נעלמו. אני לא בטוחה אם אספו אותן או שהן עזבו. אני רק יודעת שהרבה יותר שקט עכשיו.
האישה כבדת הגוף באה והעמיסה את התיקים והחפצים האישיים שלי ושל אחרות לתוך עגלה.
שתי נשים נוספות עברו ואספו אותנו, הכלבות.
הן הוליכו אותנו אל המקלחות ושחררו אותנו לרחצה חופשית.
'יש לכן עשרים דקות להתקלח ולהתגלח. עוד רבע שעה להתארגן אחרי. התערוכה מתחילה היום.' הן אומרות ויוצאות מהחדר.
לא עמדתי על הרגליים כבר כמה ימים. הברכיים רועדות לי כשאני מתיישרת ונמתחת.
אני מתענגת על המים החמים ומתגלחת חלק חלק, כמו שהבעלים שלי אוהב.
אני מסיימת להתקלח ומתיישבת על הברכיים על מגבת מול המראה.
אני אוספת את השיער בקוקו הדוק ועונדת את הקולר והאוזניים שלי, אני מכניסה את הפלאג פנימה ומבריגה אליו את הזנב שלי.
כשאני מסיימת אני ממתינה בישיבה זקופה ליד הדלת.
הדלת נפתחת והאישה היפה עומדת בפתח.
היא מחברת אליי את הרצועה שלי ומניחה אותה בפי. אני הולכת אחריה על 6, זקופה ושקטה. היא מחייכת אליי כשאנחנו נעצרות בכניסה לאולם גדול.
אני מרימה עיניים וסורקת את החדר.
העיניים שלו פוגשות את שלי ואני מתחילה לבכות בדממה. הוא פה! הוא לא שכח ממני! אני נטועה במקומי עם הרצועה בפה ולא מעיזה לזוז, השוט נמצא ביד של האישה היפה.
הוא צועד לכיווני ולא מסיר את עיניו מעיניי.
'חופשי' האישה אומרת ואני סוגרת את המרחק בינו לביני.
'אליי' הוא אומר ואני קופצת אל החיבוק שלו.
'דברי' הוא אומר ואני מנסה אבל לא נוצרות לי מילים. אני מיבבת אליו ומסתכלת לו עמוק בעיניים. הוא יבין. הוא תמיד מבין. אני לא צריכה איתו מילים. הוא יודע.
'בואו כולם, בעלים, כלבות. אנחנו מתחילים בעוד חמש דקות' אומרת האישה היפה ואנחנו צועדים לכיוון הזירה עם עשרות בעלים וכלבות.
התערוכה מתחילה.
בדרך חזרה הביתה, הוא מרשה לי לשבת לידו.
אני שכובה על המושב לידו ומלקקת את הזין היפה שלו בזמן שהוא נוהג.
הסרט הכחול שזכיתי בו מתנדנד על המראה.
אני חושבת שאני אחטוף פחות עונשים מהיום. הרבה פחות מכות מהעיתון.
ואולי, אם אהיה ממש טובה, הוא ירשה לי לישון איתו במיטה.
