בשיטוטיי בפורום בדסמ הגבתי בשרשור על החפצה. עיניין אותי להבין מה זה אומר להיות חפץ אנושי. בחזקת מישהו. לרצות שאותו האדם ישתמש בי. שאלתי באותו השרשור אם יש מי שיכול להסביר לי לעומק את הקונספט.
כך נתקלתי באדם וזוגתו נלי.
כבר שלושה חודשים שאדם, נלי ואני משוחחים יום יום.
לעיתים זו שיחה צפופה של שלושתינו ולעיתים זה אחד על אחד.
הם זוג מעניין, אדם ונלי, בשנות ה20 המאוחרות לחייהם ודי מסודרים בחיים.
הוא הייטקיסט לקראת אקזיט והיא מפסלת בחרס, גרים בדירה יפואית מעוצבת ליד הים.
את הרעיון שאבוא להתארח אצלהם הציעה נלי.
היא אמרה שאבוא לסוף שבוע ארוך ואראה אם מתאים לי איתם ואיך מרגיש לי הקונספט. שמורה לי הזכות לעצור הכל מתי שארצה, אף אחד לא יכעס. היא לא לחצה או דחפה, היא גם הדגישה שמין ומגע מיני הם מחוץ לתפריט ורחוק מהשולחן.
'אולי רק נחבק ונלטף אותך' היא אמרה.
אני לא בטוחה מה חשבתי באותו הרגע אבל הסכמתי. הם מרגישים לי אנשים טובים.
עברו עוד שבועיים עד שהגעתי אליהם בחמישי אחרי הצהריים.
נלי לקחה את התיק והמעיל שלי ותלתה בכניסה.
נלי הראתה לי את הדירה וככל שהתקדמנו פנימה הבנתי מעט יותר.
היא הושיבה אותי על שרפרף מכוסה שמיכה שהיה לי מוזר ולא נוח, השרפרף שלף ידיים וצעקה קטנה ברחה לי.
'מה זה?' שאלתי וקמתי מהר. נלי הסירה את השמיכה מהשרפרף ובחור שמנמן עם חיוך מתוק הרים אליי ראש ושלח שוב ידיים.
'הוא יוריד לך את הנעליים' נלי אמרה ואני הגשתי אליו רגל בהיסוס. הוא הסיר ממני את הנעליים וניסה גם את הגרביים ואני קפצתי.
'לא נוגעים לי ברגליים' אמרתי בחדות.
'שרפרף' היא אמרה והבחור חזר למקומו, מכונס ומצונף בעצמו. חזר להיות שרפרף.
נלי מובילה אותי למרפסת מחוממת ואנחנו מתיישבות על ספה נוחה.
צעדים עמומים מתקרבים אלינו והשרפרף מתיישב לרגלינו ופותח את הפה כלפי מעלה.
פתאום אני מבינה שאין לידנו מאפרה.
אנחנו מקשקשות במשך שעה קלה ואני פחות מתוחה. היא מאפרת לתוך המאפרה בטבעיות ואני עוד זוכרת שהמאפרה הוא בן אדם ומכריחה את עצמי לאפר לו בפה.
'את מוכנה?' היא שואלת. 'אני חושבת שכן..' אני אומרת בשקט. 'לכי לחדר ותלבשי את מה שמחכה לך על המיטה. אדם בדרך הביתה.' היא אומרת ומובילה אותי לחדר השינה.
אני עומדת מול כותונות שקופה וקטנה ולא מצליחה להביא את עצמי להתפשט.
נלי מניחה יד על עורפי, 'את צריכה עזרה?' היא שואלת ואני מצליחה רק להנהן. אני מפחדת פתאום מהעירום שלי למולה. מתביישת אפילו.
'עכשיו את ברבי. זוכרת שהיינו ילדות והיינו משחקות בברביות?' היא אומרת ומתחילה להסיר ממני את החולצה. אני נדרכת והיא מרגישה את זה.
'אני לא אעשה לך משהו שאת לא רוצה. את תעצרי אותי. נכון?' היא שואלת ואני מהנהנת ונרגעת. הידיים שלה רכות ונעימות. היא מפשיטה ממני את המכנסיים ואני נרתעת כשהיא מנסה להוריד ממני את הגרביים. 'נכון. זה את לבד' היא אומרת ואני מסירה את הגרביים ומתיישרת. היא מורידה ממני את התחתונים ומקפלת את הבגדים שלי, נותנת לי רגע להתרגל לעירום שלי מולה.
היא מלבישה אותי בכותונת ומובילה אותי אל הכניסה.
כשאדם מגיע לדירה, אני עומדת בכניסה עם ידיים מושטות, מנסה בכל כוחי לא לזוז ולא לדבר. נלי אמרה שאני מתלה. שזו משימה קלה להתחיל בה.
'שלום לבית ולרהיטים.' הוא אומר ומניח אליי מעיל ותיק. הוא ניגש אל נלי ונושק לה, חונק אותה מעט. 'שלום לאישתי היפה'.
'שלום אדוני' היא אומרת ומנשקת לו את היד בהערצה.
'מתי הבאת מתלה חדש?' הוא אומר לה ומצביע עליי. 'זה רהיט מודולרי. עכשיו זה מתלה. נראה כבר מה אחרכך.' היא אומרת ומושכת אותו אל הספה.
אני לא יודעת כמה זמן אני עומדת שם. החלפתי תנוחה אחת לכמה דקות למרות שאמרו לי לא לזוז. קשה ממש להמשיך להחזיק חפצים בידיים מושטות קדימה ולמעלה.
הכותונת בקושי מכסה אותי ואני נבוכה ומסמיקה ולא נעים לי.
'מתלה, בואי' נלי קוראת לי.
היא הסבירה לי קודם, שחפצים לא מדברים. רק ממלאים את תפקידם.
אני מניחה את המעיל והתיק על השולחן בכניסה ומתקרבת אליהם.
'אמרנו בלי רגליים. נכון?' נלי שואלת ואני מהנהנת. נלי מסמנת לי לרדת אל הרצפה.
'עגלה' היא קוראת והבחור השמנמן נכנס פנימה עם מגש ועליו שתייה. כמו עגלת קפה וינטאג'.
'ידיים קדימה, את מדף.' היא אומרת לי ומניחה עליי את המגש עם השתייה.
אני מסמיקה ונבוכה. הידיים רועדות לי. 'זה לא מדף יציב במיוחד' אדם מציין ואני מתיישרת.
'את רצית את זה. זה מעניין אותך. תראי את אפילו רטובה אז ברור שזה מדליק אותך.' אני אומרת לעצמי והרעד נרגע.
אני מתרכזת באיך שהנשימה שלי משתטחת כשהם לוקחים את הכוסות ומחזירים אותן. אני מתרכזת ברטוב שנוזל לי על הירכיים. אני כל כך מרוכזת שהזמן נעלם.
אני שוקעת במחשבות והידיים מתייצבות לי.
אני מדף. אני יציבה. כלום לא חשוב כרגע. רק למלא את תפקידי.
'עגלה, פינוי' אדם אומר והקול שלו מעיר אותי.
פתאום היציבות נעלמת ואני אני וקצת חוששת.
אני פוקחת עיניים כשאדם לוקח ממני את המגש. הידיים נוחתות לי לרצפה ופתאום אני מרגישה את הכתפיים.
'חופשייה' נלי אומרת לי ואני משחררת אוויר בקול.
'לאן נעלמת שם?' היא שואלת. 'לרגעים באמת היית חפץ דומם. דיברנו אלייך ולא שמעת' היא מוסיפה.
'הייתי מדף.. אני חושבת.' אני משיבה ופתאום קולטת שכבר חושך בחוץ ושאדם ונלי התפשטו.
נלי מקימה אותי מהרצפה ומובילה אותי לחדר האמבטיה.
'הגיע הזמן לרחוץ כלים' היא אומרת ואני רואה את העגלה עומד בפינת המקלחון בדום מתוח.
'מה...' אני נלחצת. היא אמרה בלי מגע מיני ועכשיו עומד מולי בחור ערום ואני צריכה להתפשט ו..
'שששש... תנשמי. גם אותו אני צריכה לרחוץ.' היא אומרת כאילו קראת את מחשבותיי.
היא מפשיטה אותי מהכותונת ומסדרת אותי בעמידה עם הידיים על הקיר.
היא מפסקת לי את הרגליים ופותחת את הברז.
המים חמימים ונעימים והיא מסבנת אותי עם ליפה רכה.
התנועות שלה נעימות לי והיא מאוד מקצועית. מסבנת ושוטפת. אני כלי בידיים שלה. אני מרגישה כמו צלחת בכיור בזמן הרחצה.
כשהיא מסיימת היא מנגבת אותי ומורה לי לעמוד ליד תנור החימום 'שתתייבשי' היא מוסיפה. היא פונה לרחוץ את הבחור באותה מקצועיות נקייה.
כשאנחנו חוזרים לסלון אני רואה את השולחן הגדול מכוסה במפה.
'תעלי ותשכבי, ראש לכיוון המטבח' נלי אומרת ואני מצייתת. אני תוהה ביני לבין עצמי האם לשכב בלי לזוז משמש מטרה כלשהי והאם יהיה לי נוח ככה. ובעצם מה זה משנה אם נוח לי כל עוד רטוב ונעים לי מלמטה?
דפיקה בדלת גורמת לי לסובב את הראש במהירות. 'לא לזוז. מבט למעלה.' נלי אומרת וניגשת לפתוח את הדלת.
נקישות עקבים ממלאות את חלל החדר ואיתן קולות נשיים שמדברים ביניהם בשקט.
נלי מניחה לידי שקית גדולה ואני מנסה להציץ מהזווית של העין.
'מה אמרתי? את צלחת. מגש. חפץ.' והכוס שלי מתכווץ. למה הוא מתכווץ? למה זה נעים לי?
היא מוציאה מהשקית מגשי סושי ואחת הנשים שאיתה מסדרת את החתיכות עליי.
אני מרימה מעט את הראש כדי לראות את הסידור ואת האישה וציפורן חדה ננעצת לי במצח. אני מתיישרת חזרה על השולחן ולשדה הראייה שלי נכנסות פנים קטנות וחדות מוקפות רעמת שיער אדמונית.
'חשבתי שחפצים לא זזים' היא אומרת לנלי ומעבירה את הציפורן שלה מהמצח שלי, במורד הלחי ואל הצוואר, שם היא נועצת שוב את הציפורן ומחייכת. 'תנשמי חפץ. זה כל מה שמותר לך לעשות.' היא אומרת, הפעם אליי.
אני נושמת עמוק והיא חוזרת לסדר את הסושי על גופי.
אני עוצמת עיניים ומתרכזת בתחושה הקרירה של השולחן, לדביקות של האורז ולידיים שנוגעות בי.
הנשימה שלי משתטחת והגוף נרגע.
אני אחת עם השולחן. אני לא קיימת אלא מלבד הרגע הזה שבו משתמשים בי.
אני שומעת את החדר מתמלא, ידיים נוגעות בי, אנשים לוקחים חתיכה אחר חתיכה של סושי מגופי.
מפעם לפעם מישהו טורח להיכנס אל שדה הראייה שלי כשהוא לוקח חתיכה אבל לי כבר לא אכפת מכלום. אני רק חושבת על זה שבקרוב יסיימו את האוכל ולא יהיה לי שימוש.
כמה עצוב זה יהיה. כמה חבל שאין יותר סושי.
'תגידי, נלי, היא גם פח? או רק מגש?' שאל גבר ממש מחוץ לשדה הראייה שלי. 'פח אורגני' נלי ענתה. הגבר לוקח חתיכה של סושי ומסתכל לי בעיניים. 'את פח. פתחי את המכסה' אני פותחת את הפה מבלי לחשוב והוא מכניס את החתיכה פנימה. 'לא לסגור.' הוא אומר ומכניס עוד חתיכה. אני לא יודעת מה לעשות. האם ללעוס או לבלוע. אני מחכה שיגיד לי מה לעשות. הוא הולך ממני ואני נשארת עם הסושי בפה. אני לא יודעת כמה זמן עובר לפני שזה מפריע לי ואני מתחילה לדמוע.
אדם מתקרב אליי. 'מי השאיר אותך ככה?' הוא שואל. 'את גורס אשפה. תלעסי ותבלעי' הוא אומר ואני ממהרת ללעוס ולבלוע. מאיפה יש לי את הכוחות לעשות את זה? עם זה שזה מחרמן אותי נורא, כבר השלמתי.
אדם מסמן לנלי לבוא והם מפנים ממני את השאריות ומנקים אותי מהדביקות של האורז והרטבים.
נלי לוקחת אותי לחדר האמבטיה ורוחצת אותי שוב. הפעם היא מערסלת אותי בידיה ומלטפת לי את השיער.
'את חפץ מאוד מוצלח. לא להאמין שמעולם לא עשית את זה.' היא אומרת לי.
אני בוכה. כנראה מהקלה.
היא מנגבת ומלבישה אותי, כאילו הייתי הבובה שלה.
היא מסרקת את שיערי ומאפרת אותי מעט.
הפנים שלה זוהרות כמו ילדה שמשחקת בבובות.
את שאר הערב אני מעבירה בתור פסל בפינת המרפסת, ליד החימום.
אדם מתקרב אליי עם סיגריה 'שאכטה?' הוא שואל ואני לא עונה. הוא צוחק בקול ומלטף את פניי. 'את מכונת עשן' הוא אומר ומגיש את הסיגריה לשפתיי. אני שואפת ונושפת על אוטומט. מפזרת עשן סביבי.
הוא מלטף את פניי שוב וחוזר אל המסיבה.
את היומיים הבאים אני זוכרת לפרקים. בעיקר כשהייתי אני ולא חפץ.
משהו מתנתק בי כשמשתמשים בי. משהו משתתק. רק הכוס שלי פועם ונוזל ומרטיב סביבי שלוליות.
אני מגש ומתלה ומדף. מחזיקה כוסות לאורחים, מחזיקה מעילים ותיקים רחוק מהרצפה.
אני מכונת עשן ופסל עירום ומעמד לנר. חרוטה לי תמונה שלי מחזיקה ארבעה נרות בשתי ידיים ואת אדם מחליף ביניהם ומטפטף יצירת אומנות על גופה של נלי.
אני מעמד לטוש במקלחת כשהם מתקלחים.
אני כרית כשהם נחים על הספה במרפסת, מעוכה ביניהם לבין כריות הספה, הם מתלטפים מעליי ואני סופחת את האינטימיות הקסומה שלהם.
במוצאי שבת אנחנו יושבים במרפסת ומשוחחים.
הם נעימים לי ומטפלים בי יפה. להיות חפץ שלהם ולשימושם הרגיש לי נכון.
אני חבוקה ביניהם על הספה ואדם מאכיל אותי ענבים ומנגו בידיים.
אנחנו מסכמים את סוף השבוע ומסכימים שאבוא שוב בסוף השבוע הבא.
את התחושה של להיות בשימושם אני זוכרת עוד שנים קדימה. אף אחד מעולם לא התנהג איתי כמותם.אף פעם לא הרגשתי כל כך שקטה ונקייה, כמו שהרגשתי כשהייתי אצלם בדירה, בתור חפץ.
