זה לא כמו לתת שליטה.
לאבד שליטה זה להיכנע מבלי לרצות.
ולא חוויתי בחיים (תודה לאל, מוגנת שכמותי) משהו יותר קשה מאיבוד שליטה על הגוף שלי.
בצעירותי, כשהתמודדתי עם הפרעות אכילה, לא היה לזה קשר למשקל. היה לזה קשר הדוק לשליטה על הדברים שיש לי יכולת לשלוט בהם.
כשאושפזתי לטיפול, נלקחה ממני השליטה הזו, אם כי הטיפול לימד אותי לשלוט בדברים אחרים.
למדתי להציב גבולות מול המבוגרים שבחיי, גיליתי דברים שאני טובה בהם ויכולה להתמקצע בהם (כולל בישול! מי היה מאמין?), למדתי לקבל גם שיש דברים שהם מחוץ לידיים שלי - ולזרום איתם בהתאם למה שנוח ונכון לי, זה גם סוג של לקחת שליטה חזרה.
אבל אני סוטה מהנושא.
עד היום הדבר הכי נורא בעיניי זה כשהגוף שלי בוגד בי.
בין אם זו אנגיואדימה אוטואימיונית, וירוס בטן או חום משבית, אני מאבדת את זה ברגעים האלה.
אני נלחצת ובוכה, בסופו של יום קצת מחמירה את המצב.
ועכשיו זכיתי בג׳קפוט - לפני שבועיים נאלצתי לקחת סטרואידים כדי להילחם באנגיואדימה.
סטרואידים מזיינים את המערכת החיסונית הרי, סוג של מחליפים אותה.
אז אני חשופה יותר למחלות ווירוסים.
שכמובן תקפו אותי ביחד, וירוס בטן עם חום וכאב גרון.
משתעלת, מבועתת לזוז שלא תהיה תנועת מעיים לא רצונית, מותשת מהחום והעיניים שורפות.
רק מקווה שכל זה ייגמר לפני שאקבל מחזור.
ארבעה ימים - הספירה לאחור החלה.
תחזיקו לי אצבעות?
רפואהשלימה לי
שועלית סוף
🦊