סיפורון שאולי חסר בו מוסר השכל על כלבות של פנאי
כלבות שרוצות סקס קבוע, בלעדי, בלי אף אחת אחרת
כאלה שלא רוצות מערכת יחסים, אבל רוצות שתתיחס אליהן כמו גברת
סיפור אישי על כלבה שמפחדת שאני ארגיש באמת
אז שברה לי את הלב וגרמה לי להרגיש בלב שוב את הרגש מת
"אני לא מבקשת ממך מחויבות
גם לא מערכת יחסים
רק שלא תזיין אחרות
כשאתה איתי בקשר"
היא התחילה את הנאום.
"אני לא רוצה ממך כלום.
אתה בעצם שרמנט...
שזה בא במקור משארם...
אבל בימינו את מי זה מעניין השארם?
אני רוצה ממך דבר אחד, גבר.
את החבר שלך מלמטה"
הופיע אצלי במוח התרגום.
מעכשיו השיחה התנהלה כבר בינו לבינה
ואני, צופה מהצד... לא ברור לי הכיצד
"איך לאזעזל הגעתי לפה ?" שואל את עצמו חתלתול
"אני לא זוכר ישיבה עם הזחל על פטריה בצד "
"בואנה, אתה הכי מתאים לי בעולם.
הכי טוב שיש ושאי פעם היה...
אתה פשוט מושלם בשבילי,
עזוב את הצעצועים בצד אתה מספיק לי לבד
אוי... כן... תמשיך עוד..."
וחתלתול חושב רק "היי אתה שם, איפה הכבוד?"
חתלתול רב עם עצמו. חיוך נשאר וגוף נעלם
הכלבה נשארה פעורת פה עוד צועקת "אדון עולם"
החיוך של חתול פתאום התהפך
היא אוהבת אותו, לא אותי, הוא הבין.
המצב מדכדך.
לעולם את המין הזה כבר לא אבין.
אז נכון, שהאגו שמח, והזין חגג...
אבל מה עם הלב שואל שארית החתול בחיוך
ושומע מרחוק קול "אל תדאג...
כלבות וחתולים לא הולכים יחד. יא מעוך..."
אז נכון, שכלבה לעולם לא תרצה מערכת יחסים עם חתול
ועוד עם אחד כזה שנעלם ואחריו נשאר חיוך
אבל זה לא מפריע לה לקיים או להבטיח שזהו זה בול
כי חתול מכלבים כידוע בורח לכוך
אז חגגתי. ידעתי אהבה.
והיא, כרגיל כלבה.
אהבה בי רק דבר אחד או שניים
ותרגילי סקס שלושה או יותר
ואני אהבתי בה כפליים
אהבת חתלתול שחושב שהוא נמר
שבעצם יודע שהכל אשמתו
כי פחד להתחייב למציאות חדשה כל כך מהר
הרי חתול אשפתות אני, ואוהב מסיבות ואהבת פיצפוצים
והיא כלבת בית. כשבורחת חוגגת אבל תמיד חוזרת לחיים הפשוטים.
מפחד להתחייב שוב לחיית בית כזו, אחרי שחייתי שנתיים במקרר
ולמרות כל אהבתי אל האוכל שהיה שם, הקור לא ממש מאפשר
לעשות אהבה , להינות באמת, לעשות סקס וגלידות עם פיצפוצים,
לא מאפשר איפלו להעלם ולהשאיר רק חיוך
כי הייתי עסוק כל הזמן בהתגברות על הקור ניסיתי אפילו נפצים
אבל בסופו של דבר אני סתם סתום ומעוך.
אני לא יכול יותר עם זה. זה מרגיש לי כמו להיות חתול חרמן על כלבה.
איזה יאוש.
א-כ-ז-ב-ה
לפני 18 שנים. 24 בנובמבר 2005 בשעה 9:24