שליטה אמיתית מתחילה מבפנים. קודם כל לשלוט בעצמך. אבל כששולט בוחר לקחת אחריות על נשלטת — זה כבר מעבר. זו בחירה לשים אותה במרכז, לא כקישוט, אלא כפרויקט. כמשהו שדורש השקעה, חקירה, פירוק והרכבה מחדש.
היא לא תמיד תבין. לא תמיד תדע. לפעמים תתבלבל, תתנגד, תתכווץ. אבל היא המרכז. היא חומר ביד היוצר. והשולט — הוא לא רק מכתיב, הוא מחנך. הוא לא רק מעניש, הוא מכוון. הוא לא רק שובר, הוא בונה.
השליטה היא טוטאלית. פיזית, מנטלית, רגשית. היא כוללת השפלות, כאב, גבולות שנמתחים ונמרחים עד שהם נמסים. אבל היא לא נועדה לכבות. היא נועדה להצית. להדליק מחדש. להוביל אותה למקום שבו היא הכי חפץ, הכי כלי, הכי שלו — ועדיין מרגישה בטוחה. מוגנת. שייכת.
היא נושמת דרך השליטה. היא מתמסרת כדי להתקיים. היא מבקשת להישאב פנימה, להימחק ולהיבנות מחדש. היא רוצה להיות תחתיו. בלי מסכות. בלי מגננות. בלי תנאים.
כנועה. מתמסרת. שלו. טוטאלית.