יש רגעים שבהם את מתעוררת למציאות שלא נעים להסתכל עליה. רגעים שבהם את מבינה שמה שחשבת שהוא התמסרות, היה בעצם ויתור. שמה שדמיינת כטוטאליות, היה בעצם מחיקה עצמית.
בדס"מ הוא לא רק תשוקה, הוא לא רק פרקטיקה. הוא קודם כל מערכת יחסים. והמערכת הזו דורשת אחריות. גם ממך. במיוחד ממך.
להיות סאבית לא אומר לוותר על עצמך. זה אומר לדעת מתי לעצור. מתי לשאול. מתי להבין שהאדם שמולך – גם אם הוא דום, גם אם הוא זה שמחזיק את המושכות – לא תמיד פנוי, לא תמיד רואה, לא תמיד ראוי.
כמה המון התבוננות פנימה את צריכה. לאהוב את עצמך. להתבונן בעצמך. ולדעת – אני ראויה. מגיע לי שהדאגה, האכפתיות, האחריות והיכולת לראות אותי – יהיו לפחות באותה מידה כמו מה שהוא מבקש ממני.
הצלפה יכולה להיות חזקה. יכולה להשאיר סימן. אבל היא רק אמצעי. השליטה האמיתית לא נמצאת במקל או ביד, אלא במרחב המנטלי שנוצר ביניכם. במבט. במילה. בהבנה. אם אין שם נוכחות, אם אין שם הקשבה – אין שם שליטה. יש רק פעולה ריקה.
הזמן שלך חשוב. הנפש שלך חשובה. ההתמסרות שלך היא מתנה – לא חובה.
תכבדי את עצמך. תכבדי את מי שאת מוסרת לו את השליטה. אבל רק אם הוא ראוי לכך. כי להיות ראוי – זו לא קלישאה. זו אמת.