מה לעזאזל

אני בודקת

אם אתה מחובר

כמעט כל רגע.

אני מתגעגעת אליך

בצורה שבה לא חשבתי שאתגעגע.

אני ממתינה

להודעה ממך

אבל יודעת שהיא לא תגיע לעולם.

אני עייפה

כי את הלילות האחרונים העברנו יחדיו

בטלפון ובצ'אט של הטלגרם.

רצית כל כך הרבה דברים.

רצית את הטלפון שלי

רצית את האינסטגרם שלי

רצית את השם שלי

ואני סירבתי.

אמרתי לך

"ברגע שנצא משם

תפסיק להיות פנטזיה

ותתחיל להיות אמיתי

הכל ייהרס".

ואתה?

כל מה שרצית זה להיות אמיתי

להיות חלק מהעולם האמיתי שלי

ביקשת כל כך הרבה פעמים

תבחרי בי

תהיי שלי

ואני?

אני לא יכולה לעשות את זה.

 

 

אני מצטערת :(

קיבלתי התראה מהטלגרם

אבל זה לא אתה

כי בכיתי לך

שזה לא יכול להימשך בינינו יותר.

ביקשתי בדמעות חונקות

שלא תשלח יותר הודעות

שלא תתעניין לשלומי

אז מה הפלא שרק הקבוצות מתריעות?

 

כואב לי לראות התראה בטלגרם

כי אני נכנסת אליה ויודעת שזה לא אתה.

אתה מכבד אותי.

אתה לא תשלח הודעה כי אתה מכבד אותי.

וזה כואב.

ואם כן תשלח הודעה

אני ארגיש שאתה לא מכבד אותי

ואז אני אכעס ואכאב עוד יותר.

 

יש סיבוכים

שאי אפשר לצאת מהם

בלי להיפגע

כמו חניה לא נוחה נגיד

אחד הרכבים יישרט

אם לא יותר

כך גם המצב שלנו.

נכנסנו מהר מדי

עמוק מדי

קרוב מדי

צמוד מדי.

ניסינו לאותת החוצה בעדינות

ובסוף שנינו נשרטנו.

 

אני שונאת את צלילי ההתראות בטלגרם.

מרגיש כאילו הן התראות שווא

כאילו מה שלא מגיע ממך

לא שווה יחס.

 

היה לי מבחן דיי סביר

ירדתי קילו וחצי במשקל

הכנתי אחלה אוכל

ועוד מעט אלך להתאמן קצת.

הכל יהיה בסדר.

חייב להיות.

 

 

הייתי חייבת להכניס גם משהו חיובי בפוסט לא?

אי אפשר רק לבכות.

פתחתי את הארון

בבית של אימא שלי.

אין פה כמעט בגדים.

בגלל שבפעם האחרונה שהיא זרקה אותי מהבית שלה

היא ראתה שאני לא חוזרת

אז היא נתנה לי את כל הבגדים.

קצת מעליב

אבל לא משנה.

העניין הוא שפתחתי את הארון

וממש נבהלתי

אין לי בגדים לאימון של מחר!

חיפשתי קצת

מצאתי שני מכנסונים קצרצרים

אבל אני זוכרת אותם מפעם.

הם קטנים עליי.

מדדתי אחד מהם.

זה מוזר.

הוא יושב בול.

ממתי?

טוב זה בטח בגלל שהוא עם גומי.

ניסיתי את השני.

הלב דופק בפחד.

אלוהים ישמור.

הוא עולה עליי.

אפילו קצת מאוורר.

זכרתי שלפני שנה מדדתי אותו

הוא לא הצליח לעלות לי על האגן

ופתאום הוא יושב

אוסף לי את הגוף.

דאמ.

החיטוב עובד.

ההרעבה משתלמת.

הגירעון יעיל.

אני כל כך מאושרת.

 

 

כמעט לא חושבת עליך.

כמעט.

אני לא כועסת

אני יודעת שזה היה מתבקש

אבל עדיין קשה לי

ואפשר להאשים אותי?

 

לא בא לי אבל.

רציתי סוף אחר

אבל זה לא עולם מהאגדות

ואני לא נסיכה

ויש דברים

שלעולם לא משתנים.

 

אני אלמד לקבל ולהבין

ובסוף אולי דברים ישתפרו

אבל לא היום

לא עכשיו.

 

אולי בזמן אחר

בעולם אחר

עולם של פנטזיות שמנותק מהמציאות.

אבל לא כאן

ולא עכשיו :)

 

 

כבר מתגעגעת :)

תעזרו לי!

דחוף!

 

בהסרת החסימות לפני כמה ימים

שחררתי חסימה מהאקס שלי

ופתאום

כמה ימים אחרי

אינסטגרם מוחקים את הפוסט שלי

(זה עם תמונות העירום המצונזרות)

בטענה שהוא נוגד את כללי הקהילה.

 

בני זונות.

 

אני חושבת שהוא דיווח עליו.

 

מה לעשות?

לברר את זה מולו?

לחסום שוב?

אולי זה סתם צירוף מקרים?

אני לא מאמינה בצירופי מקרים!

 

 

אני רוצה לשמוע דעות.

אל תוותרי עליי.

זה בדיוק מה שהוא אמר לי

לפני שאמרתי לו

שזה לא יכול לקרות.

 

אולי במקום אחר

בזמן אחר

כששנינו נהיה אנשים אחרים

אולי שם נהיה נכונים

אבל היום?

זה לא נכון לנו

כי אתה מחפש אש בחיים

ואני מבעירה לפיד של איש אחר.

 

הוא הבטיח לי שהוא כבר לא כמו פעם.

הוא לא טיפש עיוור ומאוהב

אז למה אני מרגישה שהוא לפחות שניים מהדברים האלו?

ובעיקר באשמתי?

 

מה אתם רוצים ממני?

מה כולם רוצים ממני?

שילוב של רוע וגועל

מה מצאתם בי?

מה הוא מצא בי?

ילדה מטומטמת

עם חלומות לא ריאליים

לא יכול להיות שכולם רודפים אחריי בגלל הציצים!

אין בי שום דבר אחר

שום דבר מיוחד

אז אני שואלת שוב

למה דווקא אני?

 

 

עשיתי את הדבר הנכון.

אז למה זה כל כך כואב?

כואב לי

בעיקר בגוף

אבל גם מעבר.

דחפתי את עצמי לקצה היום

על 4 שעות שינה

והגעתי לגבול העליון.

 

לא אכלתי היום כמעט

רק שתיתי משקאות חלבון

אני בגירעון קלורי נהדר

תוהה אם לאכול

או להכריח את הגוף להשתמש ברזרבות שלו.

 

אני נוטה לכיוון שימוש ברזרבות.

התרגלתי ללכת לישון רעבה.

אני מתקרבת ליעד שלי.

אחרי אימון קשוח

כשכל השרירים בוערים

והצלחתי למשך כמה דקות

לא לחשוב על כל הרעל שמטריד אותי.

 

הכל מטריד אותי.

אני רוצה למחוק.

את כל הרבעון הראשון.

אני רוצה לתקן.

אבל הכל שבור

מרוסק

ואני קלאמזי

שתי ידיים שמאליות.

 

כל דבר שנופל אל בין ידיי

קורס ונשבר

אז מה הפלא שאני מיואשת מהכל?

 

 

מה עושים עכשיו?

איפה היית?

לפני כמה חודשים

כשכל מה שהייתי צריכה

זה בדיוק את מה שאתה מציע?

כשבכיתי את עצמי לשינה

בשילוב של כאב ופחד

כשכל מה שביקשתי לעצמי

זה מישהו שיחבק אותי

איפה היית?

ולמה עכשיו אתה כאן?

כשאני לא יכולה להיות האש בחייך

דווקא עכשיו אתה מגיע?

 

יש לי את כל הזכות שבעולם לכעוס.

גם עליך

אבל גם קצת עליי.

ולא אכפת לי שזה לא הגיוני

אני ילדה

אני לא חייבת להיות הגיונית!

 

לפני יומיים

במוצאי השבת

שכבת במיטה ולא הצלחת להירדם

השעה הייתה כבר 01:30 בלילה.

ניסיתי להבין למה.

אמרתי שאולי ישנת כל השבת.

ואתה ענית שקמת בשעה 7:00 בבוקר.

הצעתי שאולי הגזמת עם הקפה

אבל מיד ביטלת את ההצעה והבהרת שלא שתית קפה.

ואז

בניסיון כושל להצחיק

הוספתי

"אולי אתה מאוהב".

 

זה לא היה נשמע לי מופרך במיוחד שיש מישהי מיוחדת בחייך.

אתה אדם מאוד מיוחד.

מגיעה לך מישהי מיוחדת.

התעלמת מההערה האחרונה ופשוט הלכת לישון.

 

בבוקר הדברים כבר היו אחרת.

סיפרת לי שיש מישהי.

הרגשתי תחושה מגעילה כזו.

לא בטוחה מה זה היה.

אולי קנאה.

אני לא יודעת.

אבל בכל זאת התעניינתי בפרטים.

לפעמים אנחנו רוצים לדעת יותר

כמה שרק אפשר.

אז ענית לי

וסיפרת לי קצת

ובמהלך היום גם סיפרת לי שזה לא יילך איתה.

אני מצטערת בשבילך.

זה לא מגיע לך.

אתה כולך לב.

לא אכפת לי איך אתה מנסה להציג את עצמך

אני רואה מעבר.

אני רואה אותך.

ואני לא באמת צריכה לראות אותך

בשביל לראות אותך

אתה פרוש בפניי

אפילו לא מתאמץ להסתיר.

 

אני תוהה למה.

אולי כי שנינו קורבנות של זוגיות אלימה.

אתה המשכת הלאה בחייך

ואני

אולי אני כבר לא שם

אבל אני עדיין טראומתית.

כל מילה שיוצאת לי מהפה

גורמת לך להרגיש אליי יותר אמפתיה

אתה רוצה לחבק אותי

אבל שנינו יודעים שזה לא צעד נכון.

 

אתה מזכיר לי דמות שכתבתי

גם במראה

אבל גם באופי ובאישיות.

את הדמות הזו כתבתי לפני שנים

לפני שהיית קיים העולמי בכלל

הוא לא מבוסס עליך

אבל כשאני קוראת אותו

אני מרגישה כאילו אתה הוא זה שמדבר אליי.

אז ביקשת לקרוא

והסכמתי

שלחתי לך חלקים נבחרים

עשיתי צעד לכיוונך

ועוד צעד

ועוד דילוג קטן

ובלי לשים לב

הגיע אמצע הלילה

אנחנו שוכבים

במיטות נפרדות אמנם

בחדרים שונים ובערים רחוקות

אבל אני מרגישה כאילו אתה כאן איתי.

אני עוצמת עיניים

מרגישה כף יד גברית ומחוספסת עוברת על הלחי שלי

ושולחת את היד שלי אליך.

ורק כשאני פוקחת עיניים

אני מבינה שאתה לא באמת שם.

 

ביקשת שלא אשחק בך

שלא אפגע בך

אבל האמת היא?

זה לא משחק.

הלוואי שזה היה.

יכולתי להתרחק

יכולתי להיות במקום אחר

יכולנו להישאר ידידים

אנחנו צריכים להיות ידידים!

אבל לא.

אני לא מסוגלת להתרחק ממך.

הראש אומר לברוח

או לפחות לחזור אחורה.

והלב אומר לדהור קדימה

לרוץ

לטוס

אל בין זרועותיך.

 

אני מקווה שלא תקרא את זה לעולם.

שלא תדע מה אני באמת חושבת.

אוכל להעמיד פנים שאני לא באותו המקום כמוך

אולי אפילו תאמין לי

ונוכל לחזור להיות מה שהיה

לפני שביקשת ממני

שאבחר בך.

שאבחר להיות שלך.

 

 

אני עייפה מהכל.

שוב מורידה חסימות

אבל הפעם

מכל מי שחסמתי אי פעם באינסטגרם שלי.

בואו נראה מי מופיע ברשימה הזו.

 

תשעה חשבונות בסך הכל.

מעניין.

 

אחמד נטע ועיליי

לא יודעת מי אתם

אבל חסמתי אתכם כנראה לפני המון המון שנים.

מצטערת על זה חחחחחח

חשבון עם כמה אותיות רנדומליות

גם אותך אני לא מזהה

(ודיי בצדק)

 

הלאה

שני חשבונות של ארוסי לשעבר

ירדה החסימה.

חשבון של אימא שלי

גם ירדה.

חשבון של התחליף הזול שלי.

כן כן.

גם פה ירדה החסימה

לפחות בינתיים.

יש עוד חשבון

של מישהו שהטריד אותי.

זה סבבה להשאיר את זה חסום עדיין

נכון?

למרות שאמרתי "כולם"

הוא היה ממש מגעיל

וזה גם דיי טרי

(חודש בערך)

אז כן.

הוא עדיין נשאר.

וכל היתר

מוזמנים להמשיך להציץ בחיים המדהימים שלי :)

 

 

תתפוצצו מקנאה :)

כתבתם פעם סיפור?

כי אני כן.

האמת?

יותר מפעם אחת.

ברוב המקרים אני נתקעת

מגיעה לאיזה קיר

ולא מסוגלת להמשיך.

 

לפני כמה חודשים

בערך חצי שנה

התייעצתי עם אחד השולטים פה

איך לסיים את הסיפור שלי.

הוא נתן לי רעיון אדיר!

והשיח המשיך.

 

ואז עלה לו רעיון לסיפור.

פיתחנו את הדמויות יחדיו.

כתבנו עוד חלק ועוד חלק

עד שלבסוף...

ניתק הקשר.

הסיפור לא נגמר מעולם.

 

למה אני מספרת לכם את זה?

כי אני חושבת על הסיפור הזה.

הוא קפץ לי לראש

ממש היום.

ממש עכשיו.

זה היה סיפור נהדר.

אני אקח אותו

אני אפתח אותו

אני אוציא ממנו את המיטב.

 

 

אין כמו סיפור טוב :)