|
|
|
אני רוצה לטוס לטומורולנד
ואין לי עם מי
(בן הזוג שלי לא חובב מוזיקה אלקטרונית)
אז פרסמתי מודעה
(בתקווה שהיא תאושר בקרוב)
ובה פירטתי את הדרישות שלי מהשותף.ה שלי.
מישהי מעוניינת?
אם הגעת לפה בעקבות המודעה
כי אין לך מנוי ואין לנו איך ליצור קשר באתר
תכתבי לי את הטלגרם שלך
ואני כבר אגיע אלייך
מבטיחה שכיף איתי ;)
תקף לנשים וגברים כאחד :)
כאב זה ממכר.
מכל הבחינות.
אבל זה משהו שאני לא יכולה להגיד לאף אדם בעולם החיצון.
יחשבו שאני משוגעת.
אבל לעזאזל
כאב מרגיש כל כך טוב!
אני אוהבת לכאוב
ולאחרונה
אני גם אוהבת להכאיב.
אני אוהבת לרכוב עליו
להעביר את הציפורניים הארוכות שלי על החזה שלו
לראות אותו נאנק.
אני יודעת שזה לא הדבר הטבעי בשבילו.
אבל הוא מנסה בשבילי.
לאחרונה נראה לי שהוא אפילו מתחיל לחבב את הכאב
כמעט כמוני.
"תנשכי אותי"
הוא לוחש לי באוזן
ואני לא באמת יכולה לסרב להצעה כזו
והוא נאנח בשילוב של סיפוק וסבל.
השילוב האהוב עליי.
זה בערך השלב שבו הוא נדלק
תופס בשיער שלי ומושך אחורה
מפליק כמה פעמים בטוסיק
הוא אוהב לראות אותו מקפץ ככה :)
זה רגע של חוסר אונים.
הכל כואב
אבל זה כל כך טוב.
את יודעת שכל סטירה שתקבלי
תגרום לעוד טפטוף לצאת מבין הרגליים שלך.
אבל כמובן
ששום דבר מזה לא קרה בשבוע האחרון
ולא יקרה בשבוע הקרוב
כי הפה שלי מתאושש
והגוף?
עסוק בלרחם על עצמו :(
דאמ.
שני פוסטים ברצף.
כנראה שזה באמת ישב לי על הלב.
אבל מה לעשות...
כאב זה פאקינג ממכר
ואני כנראה מכורה :)
אני משתגעת.
אני חמה
אני לוהטת
אני עולה בלהבות
כל הגוף שלי רועד
וזה מטריף אותי.
אני חרמנית בטירוף :(
וזה לא הגיוני!
כי אתמול הייתי עם האהוב שלי
שכבנו כל כך הרבה
גמרתי כמה פעמים
על האיבר שלו
ועל הפרצוף שלו
אז לעזאזל
למה אני מרגישה כאילו לא הגעתי לשיא שלי כל כך הרבה זמן?
במחשבה שנייה
יש לי תיאוריה.
כל מי שקורא אותי קצת יודע
שבשבוע שעבר עקרתי שן
ועדיין יש לי תפרים בפה.
אני עדיין קצת מוגבלת
אז גם הפעילות של אתמול
נאלצה להיות מוגבלת.
מה לא היה לדוגמא?
הוא לא דחף את האיבר שלו לפה שלי
כי אסור
זה מסוכן.
גם את הלשון שלו הוא לא דחף לפה שלי
ועל סטירה טובה לפרצוף
בכלל אין מה לדבר.
עכשיו תגידו לי אתם
מזוכיסטית שלא מקבלת את זה כואב
האם באמת מקבלת את זה כמו שהיא צריכה?
ברור לי שהחשק הזה יישאר בי
עד שאחלים לחלוטין ונוכל לחזור לשגרה
אבל עד אז
זה רק אני ויד ימין ;)
עוד קצת וזה נגמר :)
אחרי כמה מיליונים בעו"ש
אדם מרשה לעצמו להתעלל מינית בנשים?
טריגרים:
הטרדה מינית ואונס
זנות
אלימות
(אזהרה - פוסט ארוך)
אני מעריצה של חיים אתגר.
מי שמכיר אותי יודע
מאז שהוא התחיל לרדוף אחרי מתחזים אני רודפת אחריו.
כשהוא קיבל את "יצאת צדיק" הייתי בהיי
אז כמובן שהתרגשתי כשהוא התחיל את "חשיפה".
אבל "חשיפה" לא תפס אותי.
אפילו קצת שיעמם
אז זנחתי אותה והמשכתי הלאה.
השבוע נתתי צ'אנס נוסף.
נגמר לי מה לראות
אז אמרתי לעצמי
שאין לי מה להפסיד
בסך הכל עוד זמן מסך של חיים אתגר.
השבוע ראיתי כמה תחקירים מעניינים.
על שי אביטל
סוכן הדוגמניות שהטריד ואנס אותן
על אברהם גרנט
מאמן הכדורגל האגדי
שבנוסף למה שעשה אביטל
גם צרך זנות מהילדות המסוכנות האלו
ועכשיו אני באמצע התחקיר על ישראל אור
היהלומן
שהכה וסימם נשים בסם אונס
בלי שום בושה.
אז שאלתי את עצמי
מתי הכסף מעוור אותך?
מתי אתה מגיע למצב שאתה יכול להתייחס לאנשים כמו לחפצים?
כמה מיליונים הופכים אדם למפלצת?
ישראל אור זה תחקיר שמזעזע אותי במיוחד.
כי מול המצלמות ישבה בחורה
לא מבוגרת ממני בהרבה אם בכלל
שהייתה הזוגיות מתעללת עם ישראל אור.
כל פעם שהיה צועק עליה
או מכה אותה
תמיד היה אומר לה
"זה בגללך!
את מביאה אותי לשם!"
למה זה כל כך מזעזע אותי?
כי כך אמר לי גם ארוסי לשעבר.
הוא לא היה מכה אותי.
הוא הרים עליי יד רק פעם אחת
(סיפור לפעם אחרת אם יהיה ביקוש ;))
אבל היו מאפיינים רבים של התעללות נפשית בקשר
ותמיד
אבל תמיד
הוא היה אומר לי
שלפניי הוא לא היה כזה
אני הפכתי אותו לאיש האלים שהוא היום.
דאמ.
היו תקופות שאפילו האמנתי בזה.
הוא היה מפלצת
ואני?
מכונה לייצור מפלצות.
היום אני יודעת שזה לא נכון.
אני לא אשמה
(כך אני מנסה לשכנע את עצמי לפחות)
אבל בעיניים שלו
אני תמיד הייתי האשמה הבלעדית.
אני הפכתי אותו למה שהוא היום.
גבר אלים.
זה עוד בלי לדבר על יחסי המין בינינו
גם זו יכולה להיחשב התעללות.
אבל גם זה
סיפור לפעם אחרת :)
אולי לא צריך מיליונים בבנק כדי להיות מפלצת.
אני כבר לא תינוקת.
ככה אני מרגישה לפחות.
לפני כמה ימים דיברתי פה עם אדם
שכינה אותי "ילדה"
ומסיבה מסוימת
המילה הזו ישבה בראשי ולא נתנה מנוח.
מי שקרא בפרופיל שלי אי פעם
יודע שלא כל אחד יכול לפנות אליי.
שמתי הגבלת גיל מאוד ברורה.
עשור ומטה.
לא יותר.
נראה לכם שזה עצר את מי שבאמת רצה לפנות?
חחחחחחח
ממש.
הרבה כתבו
"אני נראה צעיר לגילי"
לא מעט הוסיפו
"אני בכלל לא מרגיש בגיל שכתוב לי"
היו גם מעטים נרקיסיסטים שאמרו
"אני משהו מיוחד
עד שלא תכירי אותי
לא תדעי".
להם הכי צחקתי בפרצוף.
למה כל אחד חושב שהוא מיוחד?
היו גם כמה בודדים שאמרו לי
"אם את באמת רוצה לחוות בדס"מ
את צריכה גבר.
בני גילך הם ילדים
איש מהם לא יכול לתת לך את החוויה הנכונה.
את עלולה לקבל תמונה מעוותת".
וואלה?
כי לקבל פנייה מאדם בגיל של אבא שלי
(ולעיתים אף יותר)
בעל כוונות מיניות (או אפילו רומנטיות) כלפיי
זה בכלל לא מעוות
נכון?
ויודעים מה?
ככל שעובר הזמן
אני רק שמחה שלא הקשבתי להם.
זה בדיוק מה שהם רוצים.
לערער את תפיסת המציאות שלי
ליצור בי כזה פחד ותלות
שפשוט אפול עליהם
אכרך על זרועם
ששיקול הדעת שלי יתערער
שלא אדע מה נכון ומה לא
ושמסיבה מסוימת
אחשוב שגבר שמבוגר ממני פי שתיים ואף יותר
יידע להראות לי את הדרך.
בעולם האמיתי יש שם לתופעה הזו.
גזלייטינג.
לא סיימתי מערכת יחסים מתעללת ומפוצצת בגזלייטינג
בשביל להיות שה תמים
ולאפשר לזרים באינטרנט לעשות לי את זה.
היום מישהו אוהב אותי.
אני עדיין לא יודעת למה.
מה כבר יש לאהוב חחחחח
הוא כל כך מדהים.
הוא יפייפה.
אני מביטה בו בהערצה והערכה
והוא מזהה את המבט הזה.
שנינו ילדים אבודים.
שנינו האמנו בלב שלם שלא נזכה שוב לאהוב.
אבל איך הוא יכול היה לחשוב ככה?
הוא מושלם!
הוא כל מה שאי פעם רציתי.
אני הפגומה.
אני הלא ראויה לאהבה.
אבל משום מה
ובלי סיבה הגיונית
הוא באמת אוהב אותי.
הוא לא איש של בדס"מ
(לפחות לא באופן מוצהר)
אז הוא לא כאן
לא קורא את מה שאני כותבת.
הוא אף פעם לא ניסה לחדור לי לפרטיות.
הוא מעולם לא לקח את הטלפון שלי וניסה להסתכל בהודעות
הוא לא כועס שיש גברים אחרים בחיים שלי
להיפך
הוא מפרגן ברמות.
הוא הרשה לאדם אחר לצלם אותי בעירום.
אבל זה כבר סיפור ארוך
אם יהיה ביקוש
אספר אותו בפעם אחרת ;)
תודה על כל מה שאתה נותן לי.
אני אוהבת אותך.
אם עץ נופל ביער
(אזהרה - פוסט ארוך)
ולא היה שם אף אחד
לא אנשים
לא חיות
שום דבר
האם הוא באמת השמיע צליל?
מכירים את השאלה הזו?
שאלה פילוסופית.
שאלה ממש מטומטמת
כמו רוב השאלות הפילוסופיות
אבל
כיאה לשאלה פילוסופית טובה
הרהרתי בה המון.
בהתחלה חשבתי שכן.
צליל הוא אנרגיית קול.
אני זוכרת טיפה פיזיקה מכיתה ח
וזוכרת שגלי הקול זזים להם במרחב.
ואז חשבתי שלא.
כי הגלים אכן זזים
אבל הם נקראים צליל רק כאשר הם פוגשים מישהו או משהו
שיכול לפענח אותם לכדי צליל.
היום אני לא ממש בטוחה מה התשובה הנכונה.
מה שכן
השאלה הזו מתרגמת את עצמה להרבה שאלות דומות
ואשאל אתכם אחת שהטרידה אותי רבות תקופה מסוימת.
אם את מתארסת לבחור שאת אוהבת
אבל לא סיפרת לאף אחד
אין אף סממן שמראה על זה
האם אתם באמת מאורסים?
תנו לי להסביר.
ישבתי בעבר לנהל שיחה רצינית עם בן זוגי לשעבר
(כמובן כשהוא היה עדיין בן זוגי).
החלטנו שקשה לנו בנפרד
אבל במצב הנוכחי
ובתנאים שאני מקבלת מהעבודה
אני לא יכולה לעבור לגור איתו.
ואז ביררתי קצת.
אישה נשואה במעמדי
מקבלת תנאים יותר טובים
שכר יותר טוב
איכות חיים אחרת.
אז ישבנו וחשבנו
והגענו למסקנה
שאנחנו כבר הרבה שנים ביחד.
אולי שווה שנתחתן.
גם אם זה היה קורה
זה לא היה אירוע רגיל.
לא היה שם כל מה שיש בחתונה.
קודם כל
לא הייתה טבעת.
אני לא אוהבת טבעות
זה תכשיט מאוד מציק.
אמרתי לו שאני לא צריכה טבעת
שעדיף שישמור את הכסף שלו לחיים המשותפים שלנו.
גם הצעת נישואין לא הייתה.
לא הלכתי בשביל ורדים
לעבר שלט מפלסטיק במחיר מופקע
הוא לא ירד על ברכיו
הוא אף פעם לא שאל.
לא היו עדים
לא היה אירוע של אירוסין.
בסך הכל ישבנו ודיברנו קצת.
כמובן שלא היה גם סטורי עם טבעת על האצבע.
זה הכי מטומטם בעיניי.
גם אם הייתה טבעת
לא הייתי עושה כזה.
גם אירוע לא היה בתכנון.
גם כי אני נגד
וגם כי הוא לא נחשב יהודי
אז בכלל לא היה מתאפשר לנו לעשות זאת כאן.
התכנון היה לטוס לחופשה של כמה ימים
להתחתן בחתונה אזרחית בחו"ל
ולשוב לארץ עם התעודה.
אפילו לא סיפרנו לאף אחד.
מה אכפת לאנשים שאני מתחתנת
אם אין אירוע
אין שמלה לבנה
ואין לאנשים תירוץ לצאת מוקדם מהעבודה באותו היום?
הרבה דברים שצריכים להיות בחתונה לא היו.
מה כן היה?
הייתה הבטחה
היו תוכניות לטווח הרחוק.
אל תטעו
אני לא מתגעגעת אליו בכלל
יש לי גבר אמיתי
אחד שאוהב אותי ודואג לי
אז למה אני שואלת את זה?
כי ישבתי לדבר על הנושא עם האהוב שלי.
זה היה סתם כדרך אגב
לא תכננתי את זה
במקרה סיפרתי לו מה דעתי.
סיפרתי לו שאני שונאת חתונות
לא אעשה אירוע כזה בחיים
מיותר ומטופש בעיניי.
הוא דיי הסכים איתי
אבל הוא אמר לי
"כשארצה להתחתן איתך
אקח אותך לעשות קעקוע יחדיו.
זו תהיה טבעת הנישואין שלנו".
אבל זו לא תהיה חתונה
גם פה לא יהיה אירוע
גם פה לא אלבש שמלה לבנה
גם פה לא אזמין אנשים לבוא לראות.
מה כן יהיה?
הבטחה.
חרוטה בעור.
איחוד של שתי נשמות לאחת.
אז גם פה עולה השאלה
אם נחליט להתחתן בחתונה אזרחית
בלי לספר לאיש
האם נהיה מאורסים
או סתם ילדים שחיים באשליות?
אני באופן אישי כן מרגישה שהיינו מאורסים.
הייתה לי ציפייה מאוד גדולה לתאריך המתוכנן.
אגב
אם ארוסי לשעבר קורא את זה
אל תטעה
לא שיניתי את דעתי
מזל שלא התחתנתי איתך.
אפס.
מחר עוקרים לי שן
שם בינה שאני מפחדת לעקור כבר כמה שנים.
זה טוב לעקור שיני בינה.
הן מציקות ונוטות להזדהם.
אז למה אני מפחדת כל כך?
כנראה כי אני זוכרת את הקודמת.
הייתי בת 17
ולעזאזל
כמה שכאבה לי זריקת ההרדמה.
וכשהאזור התעורר?
זה היה נורא.
חייתי על משככי כאבים.
אז למה אני עושה את זה עכשיו?
קודם כל
כי צריך.
לפי הרופא שבדק אותי
זה רק עניין של זמן עד שהשן הזו תטריד אותי.
השן ההיא שעקרתי?
פחדתי ממנה למות!
אבל לא הייתה ברירה
היא הייתה מזדהמת כל כמה שבועות
הייתה נפיחות וכאבים חדים
העקירה הייתה צעד מחייב.
אני ממש לא מוכנה לתת לשן נוספת להטריד אותי כך.
הסיבה השנייה היא
שעכשיו מתחילה תקופת המבחנים
ובעוד שהיום היה המבחן הראשון והקליל
בהמשך השבוע צפויים לי
גם שיעור חזרה
כן מבחן
וגם תרגול לקראת המבחן הבא.
אני חייבת כמה ימי מחלה כדי ללמוד בשקט.
ומה בנוגע למזון?
הרי
כפי שכולם כבר יודעים
מזון זו הבעיה העיקרית שלי.
גם לזה כבר דאגתי.
היום אחרי המבחן
קפצתי לסופר
קניתי כמויות אדירות של יוגורטים עם חלבון
וקוטג' 3%
כי זה בערך מה שמותר לי בימים הקרובים
וזה מושלם!
זה עוד צעד קטן בכיוון הורדת השומן העיקש בבטן ובירכיים
זה שגורם לי לבחילה
אפילו עכשיו כשאני כותבת על זה.
לצערי כמובן שאסור יהיה לי להתאמן כמה ימים
אבל זה יחסית בסדר
כי גם ככה המבחנים שתו לי את הזמן עם קש
אז בכל מקרה אני לא מתכוונת להתאמן בקרוב.
כבר שבועיים שלא התאמנתי כמו שצריך
(בבית לא נחשב)
מקווה שאצליח לא להתאבד :)
ומה מתוכנן לכם מחר?
הגוף שלי
עבר המון שינויים בשנים האחרונות
ולבסוף ואחרי הכל
הגעתי למסקנה שלא משתמעת לשני פנים
אני שונאת את הגוף שלי.
פעם זה היה יותר קל.
הייתי מעבירה סכין גילוח על הרגליים
עושה תנועות לא נכונות
והסבל היה מתקהה
מיטשטש
ככה כמה פעמים ברצף
והייתי נרגעת.
היום זה כבר לא עובד.
אני מסתובבת יותר מדי בבגדים חשופים
ואם יהיו סימנים טריים
אנשים יתחילו לחשוד ולשאול שאלות.
יש דברים שצריכים להישאר בשקט.
מה כן אפשר לעשות?
יש כמה אפשרויות.
אני יכולה לקרוע את עצמי למוות באימונים.
עשיתי את זה עד כה.
אבל עכשיו תקופת מבחנים
אז אני לא מתאמנת בכלל.
יש לי אולי ערב פנוי אחד בשבוע
אני מעדיפה להעביר אותו עם בן זוגי.
אופציה נוספת זה לחזור להכריח את הגוף לסבול.
לקצץ באוכל
להתנגד בכוח לקרייבים.
עכשיו לדוגמא
ממש עכשיו אני עוברת קרייב
(כלומר crave)
אני רעבה כבר שעתיים
אבל אני מסרבת לתת למפלצת הזו לנצח אותי.
אני בשליטה על עצמי.
מתישהו הגוף יפסיק להשתוקק
ויתחיל לרצות את עצמו ממאגרי השומן.
אני במשקל עודף קיצוני
אני חייבת לטפל בזה
אחרת אני אסתכל על עצמי ואחוש בלילה בכל פעם.
גם עכשיו יש לי בחילה כשאני מביטה בעצמי.
בגלל זה אני משתדלת לא להביט במראה :)
אם כבר אני מביטה במראה
אני מסתכלת על הקעקועים.
הם מושלמים.
הם כל מה שאני רוצה להיות.
מושלמת.
עוד קצת מאמץ.
בסוף אני אהיה מושלמת.
בסוף אני אהיה ראויה.
מעניין מתי יגיע הסוף.
אעדכן.
אני הייתי מתביישת
לארח כזה אירוע.
על פניו אירוע רגיל
חינה של מרוקאים
על ההזמנה כתוב 19:30
התעכבנו קצת והגענו ב20:15
חיבוקים ונשיקות לכל המשפחה
להציג להם את אהובי החדש
והתיישבנו בשולחן.
מנשנשים סלטים ולחמים
מגיעים גם קרפצ'יו וסיגרים
אבל מה לעזאזל קורה פה?
כבר 21:30
ואני צריכה לקום מוקדם
איפה האוכל?
ב22:30 הגיעה המנה הראשונה
נשנשנו לנו מהדג וחיכינו להמשך
רציתי להגיע מוקדם הביתה ולישון
איזה לישון ואיזה נעליים
כי היינו עוד רעבים
ועדיין לא הגיעה העיקרית!
עד 23:15 חיכינו לעיקריות.
אסאדו או פרגית.
הלכנו על אסאדו.
היה קטן ובינוני.
בשלב זה תפסתי אותו
ואמרתי לו שחלאס
נסגרות לי העיניים ואני רוצה לעוף מכאן.
תוך 10 דקות כבר היינו על האופנוע בדרך חזרה הביתה.
אני נשבעת לכם
אם לא היו לי עניינים דחופים מחר בבוקר
עכשיו היינו הולכים לדפוק שווארמה.
שונאת את האירועים האלה.
מפחדת לחשוב מה יהיה בחתונה.
לכל דבר יש את הזמן שלו.
ברור
זה נשמע הגיוני
אבל בתכלס
מה הזמן הנכון?
גישה ראשונה טוענת שהזמן הנכון הוא עכשיו.
אם חשבת על משהו
וחשבת עליו מספיק כדי לתהות מה הזמן המתאים לו
כנראה שזה עכשיו או לעולם לא.
אני לא מתנגדת לגישה הזו.
אני מוצאת אותה הגיונית מאוד לעיתים.
אך מנגד
אנו בני האדם
ידועים בגחמתיות שלנו
כך שאם אנחנו רוצים משהו כאן ועכשיו
זה לעיתים נובע מהגישה התינוקית שלנו
ולא מצורך אמיתי והגיוני.
יש שאומרים שהזמן הנכון תלוי במי לוקח חלק בסיטואציה.
אם זה רק אנחנו לבד
או שיש פרטנר נוסף במשוואה?
זה לא חייב להיות פרטנר זוגי
אולי חבר או עמית לעבודה.
בין אם אנחנו לבד או עם שותפים
יש צורך בשיח על תיאום ציפיות
בין אם רשמי ובין אם לא
(לעיתים אפילו שיח עם עצמנו יכול להיות רשמי)
ולאחריו תגיע המסקנה
מתי יבוא הזמן הנכון?
יש היגיון גם בגישה הזו
אבל גם היא מקשה עלינו.
היא גורמת לנו לעיתים
לשים את עצמנו על הולד
כדי לחשוב איך נכון לרצות את הצד השני.
אנחנו משכנעים את עצמנו
שעכשיו זה לא הזמן
כי הצד השני לא מרגיש שזה הזמן
ואנחנו לא יכולים לפגוע בו.
יש גישה נוספת שאומרת
שהזמן הנכון לעולם לא יבוא
כי אין דבר כזה
זמן נכון.
העוסקים בשיטה זו הם אנשים רוחניים
שהולכים עם הזרם
ממתינים לסימן המיקום
ובינינו?
זה לא כל כך נורא.
אנחנו פחדנים.
כמעט כולנו
נברח מהסיכון ולא נרוץ אליו
זה טבע האדם
ולפעמים אנחנו צריכים דחיפה חיצונית
שתביא אותנו לעשות את הדבר הזה שרצינו
אחרת?
הוא פשוט לא יקרה.
זה אף פעם לא יהיה הזמן הנכון.
בהינתן כל זה
אני שוכבת במיטה ליד אהובי הרדום
ותוהה לעצמי
מתי הזמן הנכון לחזור לישון?
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
פוסט רציני עאלק.
