מה לעזאזל

אז כמובן

שכל היי נגמר בשלב מסוים.

הגיע הזמן לדבר על המקרה הרע שקרה

בסוף השבוע האחרון.

(מי שלא קרא את הפוסט הקודם - זה הזמן :))

 

אחרי שהגעתי אל אהובי

והראיתי לו כמה תמונות

הוא סיפר לי שאנחנו יוצאים למועדון שהוא אוהב.

יש שם אירוע מיוחד מאוד שהוא רוצה לנכוח בו.

אין לי בעיה עם זה.

היה גם מתחם שהיה מושלם בשבילי.

אז הגענו

היינו טיפה יחדיו

אבל מהר מאוד התפצלנו

כי כל אחד רצה את המתחם שהוא אוהב.

נפגשנו מדי פעם

בכוונה או במקרה

אבל לא היה לחץ.

עד שמישהו זיהה אותי.

 

שמעתי קול מוכר קורא לי.

הרמתי את הראש.

זיהיתי את האדם.

אלכסיי.

חבר מאוד טוב של ארוסי לשעבר.

איך הוא זיהה אותי?!

לא חשוב.

תמיד חיבבתי את אלכסיי.

נתתי לו חיבוק גדול.

"גם דניאל פה"

אלכסיי אמר.

דניאל הוא החבר הכי טוב של ארוסי לשעבר.

הסתכלתי הצידה

ודניאל באמת היה שם.

חיבקתי גם את דניאל.

רגע.

אם שניהם פה

אז זה אומר...

פניתי לדניאל ושאלתי אותו

"גם הוא פה?"

אפילו לא נקטתי בשמו.

דניאל אמר לי ברוגע

"כן הוא מאחורייך"

הסתובבתי בבהלה

לא היה שם אף אחד.

"מטומטם!"

צעקתי על דניאל

והוא צחק.

"לא הוא לא פה"

דניאל אמר

"הצענו לא לבוא אבל הוא לא רצה.

את יודעת איך הוא

קמצן"

צחקתי קצת

ומיד מיהרתי למתחם של אהובי.

כתבתי לו הודעות

ביקשתי שיגיע אליי

אבל הוא לא ראה אותן בזמן.

ואני?

קיבלתי התקף חרדה.

אבל ניסיתי לשדר עסקים כרגיל.

לבסוף כשלא מצאתי אותו

חזרתי למתחם שלי

והוא הגיע רק אחרי עשר דקות.

לא כעסתי.

על מה יש לי לכעוס?

אבל סיפרתי לו מה קרה.

הוא שאל לבסוף

"אז הוא פה או לא?"

עניתי שלא.

הוא הביט בי לרגע אחד נוסף

ולבסוף שאל

"את רוצה שנלך?"

 

זה הדבר הכי מתוק שהוא היה יכול לשאול.

האירוע הזה כלל את כל החברים שלו

אבל בגלל המאורע הקטן הזה

בגלל הטריגר שקיבלתי

הוא היה מוכן לזרוק הכל לפח

וללכת משם איתי.

 

"לא"

עניתי

כי לא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי מוציאה אותו משם.

אז נשארנו עוד שעתיים

ראיתי אותם שוב ושוב ושוב

והטריגר הכה בי שוב ושוב ושוב.

 

אני יודעת שאין סיבה

כי הוא לא היה שם

אבל אני מבינה היום

מה שלקח לי המון זמן לקבל.

הקשר איתו עשה אותי טראומתית.

הוא מופיע בסיוטים שלי

בפחדים הכי גדולים שלי

הוא הדבר האחרון שאני מוכנה להתמודד איתו בחיים.

הוא הפחד הכי גדול שלי.

 

כמובן שאהובי יודע הכל

לא הסתרתי ממנו אף פרט בנוגע לקשר ההוא

ולצלקות שאני סוחבת ממנו

בגלל זה אהובי ידע

ויודע עד עכשיו

שאם הוא כן היה שם

אנחנו לא היינו נשארים שם אפילו עוד דקה.

כי זה או שאני הייתי מקבלת התקף חרדה גדול

או שהוא היה מקבל אגרוף מאהובי.

ויודעים מה?

אולי אפילו שניהם.

 

 

לפחות לא הייתי שם לבד.

סוף השבוע האחרון

הביא איתו שני מאורעות מאוד קיצוניים.

באחד הרגשתי על גג העולם.

בלתי מנוצחת

בלתי שבירה

האישה המדהימה שאני.

ובשני?

לרגע אחד הרגשתי כמו כלום

כמו צל

כמו יצור קטן ומפוחד

למרות שלא באמת הייתה לי סיבה.

בואו נדבר עליהם קצת.

 

יצאתי פעם עם מישהו.

לא הסתדר בינינו לבסוף.

אחרי ששכבנו

הוא כל כך אהב את הקעקועים שלי

שהוא ביקש רשות לצלם אותי.

הוא צלם חובב

מבחינתו זו עוד צבירת ניסיון.

הסכמתי.

הוא לקח מספר תמונות

וחשבתי שזה הכל.

אז לא.

הוא פנה אליי שוב

לא הרבה אחרי

כשכבר התחלתי בקשר עם האהוב שלי

וביקש לצלם אותי שוב

אבל לא בבית

מה כיף בבית?

הוא ביקש לצלם אותי בטבע.

 

אני מודה שמעט הופתעתי.

אני

בתור אחת ששנים מתמודדת עם בעיות גוף

פתאום מקבלת הצעה כזו.

משהו בקעקועים שלי

בשילוב עם הקימורים שלי

עם השיער הפרוע והאופי המשוגע

את זה הוא רצה לצלם.

בשבילי זה היה שוק.

לאחר שהתייעצתי עם אהובי

קיבלתי את ברכתו

והתחלנו לדבר ולדון בפרטים.

קבענו לשישי בצהריים.

נפגשים אצלו בבית

נוסעים יחדיו על האופנוע

מרחק של כמעט שעה

למקום בו הוא רוצה לתעד אותי.

הגענו.

הוא קשר את האופנוע והתחלנו ללכת

רבע שעה בערך

עד למקום שהוא רצה.

הנחנו את הציוד

נשמנו מעט את הטבע

ולבסוף הוא אמר

"תתפשטי".

כמובן שהתבדחנו על זה קצת

(לא תקנה לי משקה קודם? חחחחח)

אבל לבסוף הורדתי את הבגדים וניגשנו למלאכה.

לא תמיד הייתי עירומה.

מדי פעם שמתי תחתונים או ג'קט

שיחקנו עם אור וצל.

שיחקנו עם עור ובד.

הרגשתי כל כך טוב.

הוא צילם גם בלי שהתכוונתי.

הוא צילם אותי מצחקקת

הוא צילם אותי מעיפה את השיער מצד לצד

הוא אפילו סידר לי את הפרצוף וצילם אותי במנח כזה

בו היד שלו אוחזת בסנטר שלי ומרימה אותו מעלה.

אירוטי.

 

עברו כמה שעות.

השקיעה עברה

השמש סיימה את עבודתה

ולי יש גבר שמחכה לי בבית.

אז התלבשתי

הוא קיפל את הציוד

חזרנו לאופנוע

ואז הוא ביקש לצלם שוב

הפעם על האופנוע

עם קסדה וסקס אפיל נוטף.

כמובן שהסכמתי.

למרות שהיה חושך

הוא השתמש בפלאש

וביחד עם האור מהאופנוע

זה יצא כל כך לוהט.

לאחר מכן חזרתי לבן זוגי

מרוגשת ומאושרת

ובעיקר עם אגו מנופח

כי יצאו לי התמונות הכי שוות בעולם :)

 

 

זה היה המקרה הטוב.

מישהו רוצה לשמוע על המקרה הרע? :)

איפשהו בדרך

איבדתי חלק גדול ממה שחשבתי שאני.

איפה הייתי יותר מחודש?

זו שאלה מעניינת.

בואו נדבר על זה רגע.

 

דבר ראשון

נגמר לי המנוי בסטודיו.

וזה דיי בסדר

כי בדיוק התחילו הלימודים

וגם ככה לא היה לי יותר מדי זמן פנוי או כסף.

הלימודים יקרים.

ואימא שלי החליטה לא לעזור.

גם את זה לא סיפרתי לכם.

היא החליטה שאני מביישת אותה

עם כל הקעקועים האלו

שמסמנים אותי לנצח כנחותה.

 

אבל גם זה בסדר

כי הייתי צריכה איזה בעיטה בתחת שתרחיק אותי ממנה קצת.

נוחות היא סוג של סם.

זה מאוד ממכר וקשה בלעדיו כשמתמכרים.

להשתמש באימא שלי היה נוח.

אבל כמו כל סם

אף שימוש בו לא נגמר טוב.

מי שקרא בעבר ידע

שאימא שלי הובילה אותי למקומות רעים נפשית.

כעסים ועצב חמור

שהחמיר גם לדיכאון עמוק עם השנים.

לא תענוג גדול.

 

אז היא הכריחה אותי להשתחרר ממנה.

היא העיפה אותי.

בינינו?

לא כזה נורא לי.

כן קשה לי פיננסית

אני לא יודעת איך אשלם ללימודים במלואם

אבל אני לא אחזור אליה

לא בלי שאני יודעת

שאין מקום להשפלות יותר.

שאי אפשר לטנף עליי מאחורי הגב.

שאין סיכוי שהיא מנהלת לי את החיים

אפילו לא מנסה.

ועד שזה יקרה...

אני רחוקה ממנה.

 

יש גם חדשות טובות.

מול כל רע עומד טוב.

אבל זה?

אולי בפעם אחרת ;)

 

 

Guess who's back? ;)

אחד מכל חמישה ישראלים

כותב למגירה.

האחוז המדויק הוא 23 אחוזים.

איזו סטטיסטיקה עגומה.

אבל מה שיותר עצוב ממנה

זה שאני חלק ממנה.

בחיים לא הייתי חלק מהסטטיסטיקה

עד שקראתי את זה.

זה מעציב אותי

אבל בינינו?

זה לא שזה ישתנה.

אני לעולם לא אפרסם אף סיפור שכתבתי

למרות שיש כמה גמורים.

אני לא בנויה לזה

ובינינו

את מי זה באמת מעניין מה שאני כותבת?

אני לא מעניינת אף אחד

כי הרי

כמו שהבנו כבר מזמן

אני בעצמי סתם אף אחת.

 

 

כואב להיות בסטטיסטיקה.

חשבתי שזה יהיה יום משעמם.

אז חשבתי.

תנו לי להסביר.

 

אימא שלי גילתה דרך חשבון האינסטגרם שלי שעשיתי קעקוע חדש.

כמובן שהיא רבה איתי

(מבחינתה אני בת 10)

אז חסמתי אותה כדי שלהבא לא תראה את החיים האישיים שלי.

היום היא שלחה לי הודעה.

שאלה אם חסמתי.

עניתי לה שכן.

היא התעצבנה ודרשה שאוריד

אני לא הסכמתי ואמרתי שאני אוהבת לשתף דברים באינסטגרם עם חברים.

על זה היא ענתה

"על איזה חברים את מדברת?" את לא מתאמצת לפתח קשרים חברתיים מעבר לאימונים שלך. כדאי שתתחילי להשקיע במה שחשוב בחיים".

אאוץ'.

זה מעליב.

יש לי חיי חברה.

חלק בזכות האימונים

חלק ממקורות אחרים

אבל לבוא ולגעת בנקודות כאלו בריב....

איזו גישה ילדותית.

זה כל כך גיל 15.

הטעות שלי היא שהמשכתי לענות לה.

אמרתי לה שיש לי חיי חברה אבל אני לא משתפת אותה בהם.

אז היא ענתה

"את לא עושה שום דבר מעבר לאימונים שלך

והקעקועים זה עניין אחר.

כנראה שאת מחפשת את הביטחון שלך איפה שלא צריך".

ראיתם דבר כזה אצל בנאדם מבוגר?

למה זה תמיד מגיע למקומות האלו?

מבחינתה האימונים שלי זה רע

והיא דואגת להזכיר לי את זה בכל הזדמנות שיש

אבל הפעם היא ממש ירדה נמוך.

את הריב היא קינחה במשפט המזעזע

"תדאגי להסיר את הקעקוע שעשית".

עניתי לה שזה לא יקרה ושאף קעקוע לא יירד ממני.

מפה היא יכולה להתפוצץ.

 

לי יש בעיה אחרת.

אם אני מודעת לזה שהיא מגעילה וילדותית

מישהו מוכן להסביר לי למה אני בוכה כבר כמעט שעה?

למה זה כל כך מטריד אותי?

למה זה כל כך פגע בי?

נראה לי שלא אלך אליה בסוף השבוע.

אני לא בנויה לפגוש אותה כרגע.

אני ממש פגועה מהגישה הזו.

 

 

איך מפסיקים את הדמעות?

סוף דצמבר מגיע.

ואיתו מגיעה תקופה מעניינת.

חגי דצמבר.

תנו לי להסביר.

אתם יודעים מה קורה במקומות כמו חיפה ועכו בסוף דצמבר?

יש עץ אשוח יפייפה

אווירה מאוד אירופאית

יש שיאמרו רומנטית.

אף פעם לא הייתי שם.

אני רוצה מישהו שייקח אותי לשם

לחגוג את סוף השנה האזרחית.

יש כמה אנשים שיכולים להיות אופציה

אבל אני לא מרגישה שמישהו מהם שווה את זה יותר מדי.

אז כנראה שגם השנה לא אראה את העץ בחיפה.

כלומר

ברור

אני יכולה לנסוע לבד

אבל זה לא כיף.

אני רוצה חיבוק מתחת לעץ

להתנתק מהרעש ולהרגיש

שרק אני והוא בעולם.

השאלה היחידה מי

מי יהיה האדם שינתק אותי מהרעש?

 

 

אולי בשנת 2024 אראה את העץ.

סיפור על טעויות ומה שביניהן.

אזהרה - פוסט ארוך.

(טריגר - מחטים וחרדות)

 

השבוע עשיתי כמה קעקועים.

הראשון מאוד גדול

תופס נתח נכבד מהגוף שלי

אותו עשיתי אצל מקעקעת של חברה.

זו הייתה עבודה ארוכה של כמה שעות

אבל בסופה יצאתי מקפצת מאושר.

ואז ראיתי מודעה ממקום אחר שאני מכירה.

מבצע של שלושה קעקועים קטנים ב500 שקלים.

לא נעשה?

ברור שנעשה.

יש אחד שתמיד רציתי לעשות.

שנים כבר רציתי.

למה לא עשיתי אותו?

מאותה הסיבה שלא עשיתי הרבה דברים.

ארוסי לשעבר לא אישר.

תמיד כשדיברתי איתו על הקעקוע ההוא

הוא היה מתעצבן

אומר שזה זנותי וזול.

יצא לי לשאול אותו פעם אחת

מה יקרה אם ניפרד

ואז אני אעשה את הקעקוע

האם הוא יסכים לחזור אליי?

הוא לא חשב לשנייה

תמיד היה עונה את אותה התשובה

"בחיים לא".

אז אף פעם לא עשיתי

תמיד פחדתי שזה יעמוד בדרכנו

לא רציתי לאבד את אהובי בגלל הקעקוע

והצורך הזה נדחק לפינה.

 

המודעה הקפיצה לי את החשק.

דבר ראשון התחלתי לחפש שלוש סקיצות קטנות.

הראשונה ברורה מאליה

מה שרציתי לעשות שנים.

השנייה הייתה בחירה מעט נדושה

אבל מבחינתי זו הבחירה הנכונה.

והשלישית?

מילה.

מילה ששנים רציתי לכתוב.

קבענו תור לקעקוע.

 

הגעתי אל המקום.

התקעקעתי בו בעבר.

בעל הסטודיו הביא בחור חדש

והחדש הוא זה שמקעקע במבצע.

אין לי בעיה עם זה

אני לא בררנית

ראיתי עבודות של הבחור

הוא עובד נהדר.

יצאנו לדרך.

את הקעקוע הראשון עשינו בעורף.

הציור שאמרתי שמעט נדוש.

הוא יצא קטן וחמוד

לא אחד שאני יכולה לראות באופן יומיומי

אבל עדיין נהניתי ממנו.

עברנו לקעקוע השני.

המילה.

התלבטנו היכן נשים אותה

והוחלט שתהיה בחלקו התחתון של הצוואר

איפה שמתחיל החזה.

יצאנו לדרך.

אחרי חמש דקות הוא סיים.

קמתי להביט במראה.

אוי לא.

יש טעות במילה.

שגיאת כתיב קטנה.

הייתי על הגבול של התקף חרדה.

כמעט השתגעתי.

איך אסתובב ככה?!

בעל הסטודיו הרגיע אותי ואמר לי

"תנשמי עמוק.

אין טעות שאי אפשר לתקן".

אז התחלנו לחשוב על רעיונות.

בסופו של דבר החלטנו

שנעשה הצללה בצבע אדום

ואז זה לא יבלוט.

אחרי ההחלמה

נעשה תיקון נוסף.

ואז עברנו לקעקוע האחרון.

מה שרציתי שנים ולא עשיתי בגלל ארוסי לשעבר.

ובינינו?

גם זו הייתה טעות.

שמתי את עצמי בהולד

(לפחות מהבחינה הזו)

כי פחדתי לאבד אותו.

אל תטעו

היו דברים בהם לא ויתרתי לו

אבל דווקא על זה לא יכולתי להיאבק.

המילה שלו הייתה סופית.

בכל פעם שנפרדנו

חשבתי לעצמי

"אולי אני אעשה את זה כבר?"

אבל תמיד פחדתי

שפתאום נרצה לחזור

וכשהוא יראה את זה

דעתו תשתנה.

אז תמיד ויתרתי

ותמיד חזרנו בסוף.

עד עכשיו.

בשנה האחרונה אני כבר יודעת

שאין מצב שנחזור.

אבל הפעם לשם שינוי

זה לא תלוי בו.

הפעם אני לא רוצה.

בעוד המקעקע חורט לי על העור אני חושבת לעצמי

"זהו.

נסגר החלון.

לא נוכל לחזור יותר לעולם".

המחשבה הזו גורמת לי לתחושות מעורבות

אבל בעיקר לאושר.

סוף סוף בחרתי בעצמי.

סוף סוף סיימתי לעשות את הטעות ההיא שוב ושוב.

 

באותו היום

כשיצאתי מהמקעקע

קניתי גם כמה חזיות חדשות

ועכשיו אני עומדת מול המראה עם אחת מהן ומביטה בפלג הגוף העליון שלי.

כמה שהוא יפה עכשיו.

 

המקעקע צדק.

כל טעות אפשר לתקן.

שום דבר לא מאוחר.

אני תיקנתי השבוע כמה טעויות גדולות.

זה הדבר הכי מפחיד בעולם

אבל אין יותר מספק מזה.

 

 

איזו טעות אתם רוצים לתקן?

איך את יודעת שאת מזוכיסטית?

פשוט.

את נותנת לאישה זרה לדקור אותך שוב ושוב ושוב

במשך שעות ארוכות

נותנת לעצמך להגיע למצב של דימום כמה פעמים

ועדיין מחייכת וצוחקת מכל רגע.

וגם כשהיא אומרת שהיא סיימה

את מתחננת ממנה שתעשה עוד קצת.

או במילים אחרות

עשיתי קעקוע חדש ;)

את ההשראה קיבלתי פה

מתמונה שאחד האנשים פה פרסם.

לקחתי אותה וביקשתי מהבחורה

"כזה. תעשי לי כזה".

והיא עשתה.

זה לא היה קל.

אני לקוחה נודניקית.

והתמונה הייתה באיכות בינונית.

אבל היא עמדה במשימה בגבורה :)

 

מזל שאין לי מנוי.

אחרת אנשים היו מבקשים ממני לפרסם את התמונה הזו.

לא יקרה בחיים.

זה שלי ורק שלי.

ואני לא חולקת את מה ששלי עם אף אחד :)

 

 

ואיך עבר היום שלכם?

שכחתי את המטען במשרד.

מה לעשות?

מיהרתי לאימון

להספיק את הנסיעה בתחבורה הציבורית

ועוד הייתה לי פגישה בזום תוך כדי

אז עם כל הלחץ

יצא ששכחתי.

קורה לכולם מדי פעם.

הגעתי לאימון וקלטתי את זה.

פאק.

פחות מ50 אחוז בסוללה

ואני בלי מטען

ולא חוזרת למשרד היום

וגם לא מחר

ואולי אפילו לא מחרתיים.

נדפקתי.

 

אין ברירה.

אחרי האימון עצרתי בתחנת דלק

קניתי מטען.

שילמתי למוכרת שמזהה אותי כבר

ואז משום מקום היא שאלה

"את רוצה קפה?"

עניתי לה בנימוס

"לא תודה

אני לא שותה קפה"

היא חייכה ואמרה

"חבל.

רציתי לפנק אותך".

האמת?

זה עשה לי את היום.

עצם המחשבה שלה עליי.

תחושה כזו מיוחדת.

מישהו שם לב אליי היום.

ולכל מי שקורא את זה

ועובד מול לקוחות

תתפלאו

לפעמים החיוך שלכם

או המחווה הקטנה

זה מה שיגרום ללקוח שלכם

להעלות חיוך קטן על הפנים.

 

 

תודה למוכרת האדיבה.

אז היום קרה משהו מצחיק במשרד.

ישבתי לדבר קצת עם החברים

בין היתר גם על ארוסי לשעבר ועל סיפור הרכב

ואז אחד מהם הזכיר שיש תמונה שלו במשרד.

אני אסביר.

 

לפני כמעט שנה

כשעוד היינו יחדיו

חבר מהעבודה התחתן

ואני הגעתי איתו בתור ה+1 שלי.

הוא הצטלם איתי ועם החברים שלי.

אחרי שנפרדנו

אני הורדתי את התמונות

אבל חבר במשרד המשותף השאיר את אחת מהן.

זה דיי מצחיק.

אז היום הם הציעו הצעה.

לקחנו מדבקות קטנות וחמודות

חיפשנו את המצחיקה ביותר

והדבקנו על הפרצוף שלו.

 

חחחחחחחחח

אני יודעת שזה ילדותי

אבל מה לעשות?

זה מצחיק.

וזה גרם לי להרגיש דיי טוב

אז זה מה שחשוב לא?

 

 

שלום ולא להתראות לפרצוף שלו.