צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מה לעזאזל

לפני 11 חודשים. 12 בדצמבר 2023 בשעה 20:59

אני רועדת מפחד.

אני כל כך מפוחדת עכשיו.

 

רציתי לשבת לאכול ארוחת ערב

אז שמתי לי את הדברים שלי בפינת האוכל.

היה קריר

אז החלטתי לסגור את החלון.

ואז הסתכלתי מהחלון למטה.

בלי סיבה מיוחדת.

ואז ראיתי את זה.

רכב.

בשביל הגישה.

אבל לא סתם רכב.

הרכב של ארוסי לשעבר.

אותה החברה

אותו המותג

אותו הצבע

לא הצלחתי לזהות את המספר בגלל המרחק.

לא הצלחתי לראות מי ברכב

אבל הצורה והמיקום בו הרכב עמד

ככה בדיוק הוא היה מחכה לי למטה.

התחלתי לרעוד.

שמתי נעליים ורצתי למטה

אבל עד שהגעתי

הרכב כבר נעלם.

אבל היה שם רכב!

לא דמיינתי אותו!

אז ניסיתי להתקשר אליו.

צלצול אחד ואז צליל מנותק.

יופי

זה אומר שאני עדיין חסומה לו.

ועדיין

יכול להיות שזה באמת היה הוא?

יכול להיות שהוא ישב מתחת לבית שלי?

אני מפחדת כל כך.

עליתי למעלה בריצה

נעלתי את הדלת

ועכשיו אני יושבת על הספה

מחזיקה דמעות.

אין לי כבר תיאבון.

אני מתה מפחד.

פעם אמרתי לו שחסמתי אותו מסיבה מסוימת

ואם הוא באמת יצטרך אותי

הוא ימצא דרך להשיג אותי.

אני מפחדת שהוא לקח את העצה הזו ברצינות מדי.

פאק.

 

יכול להיות שזה גם לא הוא

אלא סתם רכב ממש ממש דומה

ועדיין

לעמוד כאן בחוץ

דווקא במקום שהוא היה עומד בו?

דווקא באותה הזווית הרגילה שלו?

מוזר לי מדי.

צירוף מקרים גדול מדי.

ואני לא חסידה של צירופי מקרים.

 

 

אני מפחדת לראות אותו.

מה עושים עכשיו?

לפני 11 חודשים. 11 בדצמבר 2023 בשעה 12:29

עברתי עכשיו על תמונות ישנות

אלו ששמתי בארכיון של האינסטגרם

אלו שלא רציתי למחוק

אלא שסתם לא רציתי לראות ולהראות לכל העולם.

היו שם הרבה תמונות שלי איתו.

היינו מאושרים פעם.

כזה זוג חמוד.

באחת התמונות שנינו צוחקים

אני כמעט נופלת ולו רואים את הגשר בשיניים.

איזה זוג מתוק.

אילו תמונות ישנות.

שנת 2020

אפילו 2021

בשנת 2022 הוא לא רצה שנצטלם יחדיו

ובטח לא רצה שאפרסם...

כנראה שגם הוא ידע שזה אבוד.

אני לא אשכח את הטיול שלנו באירופה

שבו כל פעם שביקשתי ממנו שנצטלם ונעלה לאינסטגרם

הוא היה אומר לי

"מה הטעם?

גם ככה עוד מעט ניפרד שוב ותמחקי".

בזמנו זה ממש פגע בי

זה קצת הרס לי את החוויה

כי אולי זה קצת מטופש

אבל מה שנשאר מחוויות העבר אלו תמונות

זכרונות ויזואליים

ומהטיול ההוא

אין לי אפילו אחד

כי הוא התנגד.

בן הזוג הבא שלי

יהיה חייב להיות אחר.

אני רוצה שיצטלם איתי

אני רוצה שיכין לי אלבום תמונות מרגש כשנחגוג שנה או שנתיים ביחד

(כמו שאני עשיתי לו כשהיינו יחדיו שנתיים)

אני לא רוצה להרגיש שהוא מתבייש להיראות לידי

לא רוצה להרגיש שהוא לא בטוח בקשר שלנו

זה לא הוגן.

 

התמונות האלו גרמו לי להתגעגע

לזוג הקטן והחמוד ששם

שחייך ועשה פרצופים מצחיקים למצלמה

הזוג הזה שהרגיש כאילו הכל קטן עליו.

איזה באסה שהזוג הזה מת.

 

לפעמים אני שואלת את עצמי

האם אהבה כל כך גדולה

באמת יכולה למות?

זו הייתה אהבה חולה

אהבנו עד כאב

התגעגענו בכל רגע

מה השתנה?

איך הפסקנו לאהוב אחד את השנייה?

והאם

איפשהו

עמוק בפנים

האהבה הזו עדיין קיימת?

 

ואז אני עונה לעצמי

ברור שהיא קיימת.

אני אוהבת אותו כל כך.

הבעיה היא לא האהבה

הבעיה זה הוא

הוא עצמו פשוט לא קיים יותר.

אם הגבר שלי

הגבר האמיתי שלי

הגבר מהתמונות בשנת 2020 יחזור

אני ארצה אותו יותר מהכל.

את הבחור התמים והנאמן

זה שפחד עליי ודאג לי כל שנייה

את החיוך עם הגשר

את הצחוק המתגלגל

את כפות הידיים הגדולות והמלטפות

את כל כולו בעצם.

 

 

מוקדש לאהובי משכבר הימים.

אני אוהבת אותך

אני תמיד אוהב אותך

ואני אתאבל עליך עד יומי האחרון.

לפני 11 חודשים. 10 בדצמבר 2023 בשעה 20:57

חוויתי עכשיו חוויה מנטלית נוראית

ואני אסביר.

 

נסיעה שקטה באוטובוס הביתה

מוזיקה נעימה באוזניות

ופתאום הודעה של היי בוואטסאפ.

מספר לא מוכר

אין שם ואין תמונה

שום קבוצות משותפות או היסטוריית שיחה.

"היי" עניתי בחזרה

"מי זה?"

והאדם הזר ענה תשובה מעניינת.

"דיברנו פעם בטלגרם" הוא ענה לי.

יצא לי כל האוויר מהריאות.

לא יכול להיות.

עמית?

זה אתה?

(כנסו לפרופיל שלי לקרוא על עמית)

שאלתי אותו שוב

"אבל מי אתה?"

ואז הוא ענה תשובה פשוטה

"אלעד מבאר שבע".

אז תודה לך אלעד

שפיתחת בי תקווה

ואז ריסקת אותה לרסיסים!

 

אבל מה הוא אשם?

הוא לא ידע.

איך הוא יכול לדעת?

הוא בסך הכל ניסה לדבר איתי

הוא רצה שנכיר

ואני

שבורה עצובה וכואבת

דחיתי אותו על הסף

רק כי הוא לא עמית.

 

ואתם יודעים מה אני חושבת?

שזה לא הוגן כלפיי

שעדיין לא סגרתי מעגל עם עמית

ושאין לי אף דרך לעשות את זה.

 

 

דרוש עמית לסגירת מעגל.

לפני 11 חודשים. 9 בדצמבר 2023 בשעה 16:41

אני רוצה סופגניה

אבל אין אף מאפיה פתוחה באזור שלי!

לחכות עד מחר זו אפשרות

אבל אני כל כך רוצה בצק מטוגן ממולא בריבה :(

מה עושים במצב הזה?

מה אתם הייתם עושים?

מי פה כבר דפק סופגניה טובה ועסיסית בחג הזה?

ומי פה כבר אכל סופגניות

אבל מרגיש כאילו הוא פשוט חייב עוד קצת?

איזו התמכרות מטורפת.

מזל שזה נמשך רק חודש.

 

 

דרוש מגש סופגניות ריבה עד הבית.

המתאימים - נא להשאיר פרטים :)

לפני 11 חודשים. 9 בדצמבר 2023 בשעה 9:12

אני כל כך אוהבת לכתוב

אבל באמת שזה קשה

לעקוב אחרי כל הפרטים

לדייק את הדמויות לכדי שלמות

להכאיב להם במידה הנכונה

והכל למה?

רק כדי לספק את התשוקה

לספר סיפור מדהים

לרגש ולהרעיד

בעיקר את עצמי

כי הסיפורים שלי לא מגיעים לעין אנושית

חוץ מהעין שלי.

אני לא יכולה לפרסם את השטויות שאני כותבת

זה לא רציני וזה לא אמיתי

אלו פנטזיות מופרכות מדי

מנותקות מהמציאות

ועדיין

אני אוהבת לכתוב אותן כל כך.

אני בדיוק מתחילה לכתוב את הפרק השישי

והאמת שזה קשה לי לכתוב אותו

כי הוא צריך להיות קשה וכואב

(אני פשוט יודעת מה יהיה בו)

ובכנות?

זו פשוט התעללות בדמויות המסכנות שלי.

 

 

אז למה בדיוק אני ממשיכה לכתוב

ועוד נהנית מזה?

סאדיסטית.

לפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 20:32

נשבר לי הלב.

תנו לי להסביר.

(טריגר - אירועי השבעה באוקטובר)

 

הייתה כתבה בערוץ 12 לפני כמה דקות

על אסון חדר האוכל של קיבוץ בארי

ובה סופר על שתי הניצולות היחידות בסיפור.

הראשונה שניצלה הייתה יסמין.

יסמין הגיעה לקיבוץ עם בן זוגה טל

חיפשה מחסה לאחר המסיבה ונקלעה לסיטואציה.

כשמנהיג המחבלים רצה להיכנע

הוא לקח איתו את יסמין

כדי לוודא שלא יירו בו.

ואז יסמין יצאה משטח האש.

טל לא שרד.

אבל יסמין כבר לא הייתה שם לראות אותו מת.

 

הניצולה השנייה הייתה הדס.

תושבת הקיבוץ שחיה בו עם עדי בעלה.

כשהתחילו היריות בחדר האוכל

נשכבו שניהם על הרצפה וניסו להתגונן.

הדס הרגישה פצועה

הרגישה שהיא טובעת בדם

וכשהרימה את ראשה ראתה חור בעורק הראשי של עדי.

כן.

ככה הבינה הדס שאהבת חייה כבר לא איתה יותר.

43 שנים יחדיו

ילדים ונכדים

וככה לאבד אותו.

 

אז חשבתי לעצמי

איך מתמודדים עם אובדן כזה גדול?

איך קוברים אדם שכל כך אהבת?

אחד שלא הגיע לו למות

שסתם היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

ועדיין

לעדי היה מזל

כי הוא לפחות חי את חייו עם אהבת חייו עד יומו האחרון.

לעומתו

הדס תחיה עכשיו עוד שנים רבות

בלי הגבר שלה לצידה

בלי העוגן והמשענת.

ואני שואלת את עצמי

האם אלו חיים ששווה לחיות?

כשיגיע יומי

אני מקווה שהוא יגיע לפני היום של אהבת חיי

כי אני לא רוצה להעביר את החיים בלעדיו

אפילו לא דקה מהם.

בעצם

אולי עדיף שנמות יחדיו

באיזה תאונה קטלנית

העיקר שלא ניאלץ לחיות ככה

האחד בלי השנייה.

 

 

דרוש שותף למוות זוגי אך רומנטי בעוד כמה עשורים.

לפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 16:02

היו לי תוכניות

אבל אז הוא שולח הודעה

שהוא צריך לנסוע לסבתא שלו עם המשפחה

ושלצערו הוא לא יכול לראות אותי.

זה קצת מבאס

כי ממש רציתי לראות אותו

וגם קצת משעמם לי בבית לבד

אני תמיד חושבת שעדיף להיות לבד ביחד.

 

מה אני אעשה עכשיו?

לא יודעת.

כנראה שאבהה בתקרה או משהו

אחפש תעסוקה זמנית.

מה לא אעשה?

לא אכתוב לאנשים מהעבר שלי

סתם כי משעמם לי.

הייתי עושה את זה פעם

זה נורא מטופש

אבל דיי מובן לא?

קצת קשה

אז חוזרים למקום הישן והמוכר.

זה מאוד קל לעשות את זה.

אבל אני חזקה

ואני לא עושה דברים שיכולים לפגוע בי.

 

בדיוק כשסיימתי לכתוב את המשפט האחרון

התחילה אזעקה.

מקריות?

סימן?

אתם תשפטו ;)

 

 

מה התוכניות שלכם לשישי בערב?

לפני 11 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 6:18

יש הבדל בין גמירה לאורגזמה.

כבר הרבה זמן אני מנסה לשים את האצבע על מהו

ורק לאחרונה אני מבינה אותו באמת.

 

גמירה היא תחושה של שחרור שסתום.

משהו נאגר בתוכך

כמו צינור עם פקק בקצה

והגמירה?

התחושה שמוציאים את הפקק.

ואז כל הזרם יוצא.

זה נחמד

להשתחרר מלחץ זה תמיד רעיון טוב

אבל גמירה

זה שום דבר

ביחס לאורגזמה.

 

אז מה היא אורגזמה?

פיצוץ.

ממש לא שסתום

יותר לחץ שנאגר ורוצה להתפוצץ

לא סתם לצאת

ובסופו

מגיע פיצוץ

כמו הר געש

וכשהוא מתפרץ?

העיניים מתגלגלות אחורה

אני רואה כוכבים

מתנשפת בכבדות

כל הגוף שלי רועד

זו תחושה שסוחפת איתה את כל הגוף.

 

אני אוהבת לגמור

כולם אוהבים לגמור

אבל יותר ממה שאני אוהבת לגמור

אני אוהבת לקבל אורגזמה

רק חבל שזה הרבה יותר קשה.

 

 

מה לדעתכם ההבדל?

לפני 11 חודשים. 7 בדצמבר 2023 בשעה 21:02

החורף הזה יצא לי מכל החורים

וזו רק ההתחלה!

יש עוד שלושה חודשים לפחות

ובינתיים אני סובלת!

 

קודם כל

ממש קשה להתאמן בקור הזה!

לוקח לי המון זמן להתחמם

ועד שאני מספיקה לבצע תרגיל או שניים

בזמן המנוחה בין לבין

הגוף מתחיל להתקרר.

זה נורא!

 

ולישון בלילה?

חחחחחחחחח

תשכחו מזה.

לא בלי כפפות וגרביים עבים.

אבל באמצע הלילה?

פתאום נהיה לי חם

אז אני צריכה להתחיל לקלף ממני שכבות

ואז לנסות להירדם שוב.

 

 

אבל הכי גרוע

זה חוסר הוודאות במהלך היום.

אולי יהיה גשם?

לא בטוח

אפילו התחזית לא סגורה על עצמה.

אז מתלבשים ביותר מדי שכבות

ואחרי שעתיים

נהיה רותח!

אבל כבר לבושים בבגדים חמים

ועד שמורידים שכבה או שניים

מגיע הערב ושוב קר!

 

איך אפשר לאהוב את העונה הנוראית הזו?

רק חולי נפש נהנים מהסבל הזה!

 

 

אפשר לזרז את הקיץ?

שואלת בשביל חברה.

לפני 11 חודשים. 3 בדצמבר 2023 בשעה 20:53

בוטל לי המנוי

איזה כיף!

הבחור התנצל עמוקות

ופנה להנהלת האתר

הם ביטלו את זה דיי מהר.

האמת?

הזהב הזה היה לי מעצבן בעיניים.

אנשים דפוקים פנו אליי

עם דרישות דפוקות

ואני ממש אבל ממש שמחה

שהם לא יכולים יותר.

 

ולבחור שעשה וביטל

אני אומרת תודה

כי חוויתי לרגע אחד את העולם הצהוב

והבנתי שזה הרבה דברים

אבל בעיקר

סתם לא בשבילי.

 

 

טוב נו

העיקר שזה מאחוריי :)