אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מה לעזאזל

לפני 11 חודשים. 3 בדצמבר 2023 בשעה 18:54

אז מישהו עשה לי מנוי.

מודה שלא הבנתי למה מהשנייה הראשונה.

ואז קיבלתי ממנו הסבר.

פשוט נמאס לו לדבר איתי בהודעות אדומות.

שנינו מאוכזבים.

הוא אישית ממש התאכזב שהאתר לא שאל אותי אם אני רוצה לקבל את זה

אלא פשוט העניק לי

ואני התאכזבתי שהוא עצמו לא שאל אותי.

וואלה מבאס.

לא נורא.

אני אהיה מוזהבת חודש.

זה לא אומר שאני משנה את הצורה בה אני כותבת.

זה לא אומר שאני מפרסמת תמונות שלי.

או תמונות בכלל.

זה לא אומר שאני רוצה לקבל הודעות סגולות ממנויים.

זה לא הזמנה להצעות סוטות ומטרידות מכל מי שלא מנוי.

זו טעות אנוש ותו לא.

טוב נו.

מה עושים עכשיו?

 

 

האתר הזה מוזר כל כך.

לפני 11 חודשים. 2 בדצמבר 2023 בשעה 19:49

הייתה לי שיחה מאוד קשה עכשיו

עם מישהו שראיתי בו פוטנציאל

וממש פגע בי.

 

היום הייתי עסוקה.

שלחתי לו הודעות בודדות.

אז הוא ניצל את הזמן ורפרף לי בבלוג.

הוא הגיע לסיפור של עמית.

סיפור מזעזע לכל הדעות

אבל

סיפור שנגמר במאי 2021.

הוא שאל מה אני חושבת על מה שהיה שם

ואמרתי לו בשיא הכנות

שאולי טעיתי באיך שעשיתי את הדברים

אבל אני לא מתחרטת על הקשר שהיה לי עם עמית.

לטענתו

זה פאק באמינות שלי

הוא אפילו נתן לי עצה "חברית"

למחוק את הסיפור הזה מהבלוג.

סליחה?!

או שניסה לעקוץ ואמר

"את לא בוגרת ומנוסה וחכמה כמו שאת חושבת"

וגם הוסיף ואמר שאני

"פאקינג ילדה טיפשה".

ואני תוהה לעצמי

למה?

כי אני כנה ואותנטית?

כי אני הוגנת?

אני לא מתכוונת לשקר.

טעיתי באיך שעשיתי את הדברים

אני מודה בזה

ואתחרט על כך עד יומי האחרון

אבל מכאן ועד להסיק מסקנות על האופן בו אני מתנהלת היום?

לא מגניב.

 

 

והנה שוב אני מוכיחה לעצמי

שציפיות נועדו לכריות

ולא לגברים :)

לפני 11 חודשים. 1 בדצמבר 2023 בשעה 18:25

בימים האחרונים קורה בי משהו לא טוב.

אני אסביר.

כל מי שקורה את הבלוג יודע שאני חולה.

אין מה לעשות

לא מתפקדת בחורף

אף מנוזל

גרון צרוד

ובכללי

לא כזאת חגיגה.

 

אבל יש בעיה.

בעיה רצינית אפילו.

בימים האחרונים אני חושבת עליו

על ארוסי לשעבר

ועולות בי שתי תחושות בו זמנית.

 

הראשונה היא געגוע.

אני מתגעגעת אליו.

החורף גורם לנו להרגיש צורך כזה

נזקקים נואשות למגע וליחס

למי שיטפל בנו וידאג לנו

מי שיחבק וינשק למרות הכל

ובלי ששמים לב

אנחנו הופכים להיות נרקומנים של תשומת לב

וכשאין אותה בתדירות גבוהה

אנחנו רוצים לברוח לישן והמוכר

למקום הנוח שלנו

ובמקרה שלי זה הוא.

את רוב החורפים האחרונים העברתי איתו

תמיד אותה הרוטינה

אני חולה והוא מטפל בי

ככה זה היה אצלנו.

אז כן

זה טבעי שאתגעגע אליו

זה טבעי שאתגעגע ליחס חם בחורף קר.

 

אז מה התחושה השנייה שעולה בי?

גועל.

ליתר דיוק

בחילה.

זה לא כזה מסובך להסביר.

האמת שזה ממש פשוט.

כשאני חושבת עליו

אני מרגישה מועקה בחזה

כאילו אני עומדת להקיא.

 

התחושה השנייה מצילה אותי

כי אם לא הייתי מרגישה צורך להקיא כל פעם שהוא עולה בראשי

כנראה שהייתי עושה משהו לא שפוי

כמו ליצור איתו קשר מחדש

או לפחות לנסות ולהתאכזב.

 

אז תודה לאל שהוא היה בן זונה

כי אם לא

כנראה שלא הייתי מרגישה בחילה כזו כל פעם שהייתי חושבת עליו

והכל הנראה

מהר מאוד הייתי קורסת.

 

 

מוזר איך בסוף הדברים מסתדרים לטובתנו.

לפני 11 חודשים. 1 בדצמבר 2023 בשעה 2:21

כל כך קשה לי לישון

כשאני משתעלת כמו מעשנת כרונית

אבל אין מה לעשות

ככה עובד החורף.

מעיר אותך בארבע בבוקר

גורם לך להשתעל

בווליום שכמעט מעיר את השכנים.

בסוף לקחתי סוכריית מציצה

זה לא פיתרון מושלם

אבל זה מקל ולו במעט על הכאב הבלתי פוסק.

עד שאסיים למצוץ אותה

מתנגן לו בובספוג ברקע

אני כותבת כאן בבלוג

ובכללי

רק מחכה להצליח לישון שוב.

לא מבינה אנשים שאוהבים חורף.

מחלות עדיפות לכם על זיעה?

איזו חשיבה מעוותת.

עד שהגעתי לשורה הזו

נגמרה לי הסוכרייה

אבל הגרון עדיין כואב

ואני לא יודעת מה לעשות :(

 

 

אני שונאת חורף.

לפני 11 חודשים. 29 בנובמבר 2023 בשעה 20:34

יש לי סימן חדש על הגב

וזה פאקינג מפחיד אותי.

 

זה פשוט פס

באורך של 10-15 ס''מ

ובעובי של 4 בערך

אדום

בוהק

איך זה קרה לי לעזאזל?!

זה נראה כאילו הצליפו בי

שוב ושוב ושוב

באותה הנקודה

כמה פעמים ברצף

עד שהיא התחילה לדמם

ואז נתנו לזה להתגבש.

ככה נראה הסימן החדש על הגב שלי.

הניחוש שלי?

התאמצתי מאוד באימון

והחזייה השאירה את הפס הזה

אבל עדיין

דבר כזה בחיים לא היה לי.

 

כואב לי.

ממש כואב לי.

אני לא יודעת איך אני שמה חזייה מחר.

איך אני יוצאת מהבית לעבודה.

נשלטים ונשלטות יקרים שפה

במיוחד אלו שבקיאים בלקבל סימנים כאלו ולהמשיך לתפקד

אני חייבת שתגידו לי מה לעשות כדי שזה יהיה נסבל מחר על הבוקר.

 

 

נדפקתי ממש.

לפני 11 חודשים. 29 בנובמבר 2023 בשעה 19:56

אנשים לא מבינים כמה זה קשה לכתוב סיפור.

 

הסיפורים הטובים מתחילים במקרה

כשצץ לך רעיון גאוני בראש

משהו שמסקרן אפילו אותך

ואת אומרת לעצמך

"אני חייבת לפתח אותו".

את מתבשלת עם הרעיון כמה ימים

עד שאת יודעת איך את מתחילה.

את חייבת לסחוף מהפרק הראשון.

מי שלא מתאהב אחרי פרק אחד

נוטש את הסיפור שלך.

אז את עושה כמה שאפשר

כדי שבפרק הראשון יהיה על גבול השלמות.

תוך כדי שאת ממשיכה

את מתחילה לחשוב על הצרה שהדמות שלך נופלת אליה

ואז את צריכה לחשוב איך לחלץ אותה משם.

וזה לא קל לעשות את זה בלי קיטשיות.

אז בסוף עולים להם כמה רעיונות

שמתגבשים יחדיו לכדי פיתרון הגיוני ומגניב

ואז את צריכה לחשוב על קווי העלילה שיובילו לשם.

את חייבת לעשות את זה נכון.

אסור לזה להיות תלוש מהמציאות.

זה חייב להיות הגיוני.

דבר שיוביל לדבר

לזכור שלא פתחת קצה בלי לסגור אותו

לוודא שלא סתרת את עצמך כשעובר הזמן

ולאט לאט

את מתחילה לחיות בתוך הטקסט שלך.

את יושבת וחושבת לעצמך

על כל הפרטים הקטנים האלו

ואז דעתך מוסחת מהעולם החיצון.

זה לאו דווקא דבר רע.

אבל למרות הכל

הבעיה הכי גדולה שלי

היא שאני לא מוצאת זמן ואנרגיה לשבת ולכתוב הכל.

פאק.

לכתוב סיפור זה קשה.

 

 

למה לעזאזל השבוע התחלתי את הסיפור החמישי שלי?

מזוכיסטית.

לפני 11 חודשים. 28 בנובמבר 2023 בשעה 6:37

החלומות המוזרים לא מפסיקים.

בואו תשמעו על מה חלמתי עכשיו.

(נכתב דקה אחרי שהתעוררתי כדי שהחלום לא יברח).

 

הזמנתי המבורגר.

הייתי לפני אימון

והחלטתי שאני רוצה לאכול המבורגר

(אל תשפטו אותי)

אז הזמנתי לאיסוף עצמי מהסניף.

הגעתי לסניף ולא היה שם כלום

אז ביקשתי את הטלפון של השליח.

מסתבר שבמקום להכין לי את ההמבורגר ולהשאיר אותו בסניף

הוא עשה משלוח לבית של ארוסי לשעבר.

כן כן.

אז סגרנו שאני מקבלת זיכוי וההמבורגר נשאר שם.

התחלתי ללכת וחשבתי לעצמי

ששווה לעדכן אותו בזה שיש לו המבורגר מושלם ומושחת בבית

(כי רק ככה אני אוכלת)

אז התקשרתי אליו

וגיליתי שהוא החליף מספר

אז חיפשתי בגוגל את תעודת הזהות שלו ומצאתי את המספר החדש

(אני יודעת שזה לא עובד ככה באמת)

ובדיוק כשרציתי להתקשר

הוא היה ברחוב מולי.

הוא היה מגעיל ממש

חשב שאני עוקבת אחריו כי אני רוצה לחזור

(חחחחחחחחחחח טוב אחי)

ובסוף אמרתי לו שיהיה לו בתיאבון והסתובבתי ללכת מכיוון אחר.

פה הסקרנות שלו נפתחה.

הוא התחיל ללכת אחריי

לשאול על מה אני מדברת

הוא אפילו נגע בי

ואני דרשתי ממנו שלא ייגע

אפילו אמרתי לו באופן חד משמעי

"אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה נוגע בי"

בסוף סיפרתי לו על מה מדובר

הוא לא ממש ידע מה לומר.

המשכתי ללכת והוא המשיך ללכת אחריי.

אחרי כמה דקות כאלו

התחלתי לעשות ברחוב דברים שלמדתי באימון שלי

(אני עושה את זה לא מעט)

הוא צחק ואמר את הדבר הכי מעליב שאדם היה יכול לומר לי

"לא השתפרת בכלל".

זה ממש כאב.

אז פשוט הבטתי בו במבט כאוב

וכל מה שהיה לו לומר זה

"מה? אנחנו לא חוזרים".

הרמתי גבות.

מי רוצה לחזור אליך בכלל?

אז עקצתי בחזרה.

"ברור שאנחנו לא חוזרים.

בוגד תמיד נשאר בוגד".

פה הריב כבר התלהט

ושם כבר הגיעה אימא של התחליף שלי

(כלומר של החברה החדשה שלו)

והתחילה לקלל אותי.

ירקתי עליה

הסתובבתי

והמשכתי ללכת לאימון שלי

למרות שכבר היה חושך בחוץ.

 

קמתי מהחלום הזה מזועזעת

פגועה

ובעיקר עם כאבי בטן

וחשק עז לאימון.

 

 

מדהים איך שאפילו תת המודע שלי תופס אותו בתור שמוק.

לפני 11 חודשים. 27 בנובמבר 2023 בשעה 10:23

אני חושבת שאני מתחילה להתרגל

להיות עם אופנוען.

הגיע הערב

ואנחנו אצלו

והוא נוגע בי בצורה מטורפת

מרעיד אותי באמת

אף אחד בחיים לא גרם לי לרעוד ככה

עובר לו הזמן

אני כבר מטפטפת לו על המיטה

שנינו מתנשפים כמו חיות

ופתאום אני קולטת

שכבר אמצע הלילה!

אני חייבת להגיע הביתה

"עוד קצת"

הוא מבקש

"עוד חיבוק אחד גדול"

ואני כמובן לא יכולה לסרב לידיים שלו

אז אנחנו מתחבקים

וכשאני מרגישה שאני עומדת להירדם עליו

אני קופצת ואומרת לו

שזה הזמן ללכת.

תוך חמש דקות שנינו לבושים

יוצאים מהבית

ומגיעים לאופנוע.

כלי מדהים לגבר מדהים.

הוא שם עליו את הקסדה

ומסדר לי את שלי.

הוא כל כך גבוה

שהוא מתיישב עליו בלי למצמץ.

אני לעומתו

צריכה קצת להיאבק בטיפוס כדי להגיע למקום הנכון.

אני מצמידה את המפשעה שלי אליו

מחבקת אותו חזק

ובתוך שנייה אנחנו כבר בתנועה.

הוא נוסע דרך רחובות

עוקף מכוניות

תוך כדי הנסיעה הוא מסתובב ומדבר איתי

ואני צועקת עליו

שיסתכל על הכביש

אבל הוא צוחק ונותן לי מכה על הקסדה

כי הוא יודע בדיוק איך לעצבן אותי.

כשמגיעים לרמזור

הוא תופס את שתי הידיים שלי

ומהדק אותן סביבו עוד יותר

כדי שהחיבוק יהיה יותר חזק

ושאני אצמד אליו יותר.

תוך כדי הנסיעה

הוא מלטף לי את הרגל

הוא כל כך רגוע ושליו

הוא פשוט נולד לעבוד עם כלים גדולים.

הגענו אליי הביתה תוך כמה דקות

ולמרות שהיה אמצע הלילה

לא יכולתי לסרב לנשיקה מטורפת

כשהוא נשען על האופנוע בנונשלנטיות

ואני כרוכה עליו כמו מעריצה

שתי ידיו חופרות לי בעור

הציפורניים שלי בתוך השיער שלו

וכאילו שנינו לבד בעולם.

אחרי כמה דקות ככה

הוא שם את הקסדה

הפריח נשיקה באוויר

ונסע.

 

מי שמכיר אותי יודע שאני פחדנית

ושאופנוע מבחינתי זו מכונה של מוות.

אבל כשהוא עושה את זה

אני מרגישה בטוחה.

 

 

אני פשוט יודעת שהוא לא ייתן לי ליפול.

לפני 11 חודשים. 25 בנובמבר 2023 בשעה 19:20

שלחתי לו תמונה שלי בוכה

בעקבות התקרית עם אימא שלי

(לכו לפוסט הקודם)

והתגובה שלו הייתה הדבר הכי מקסים בעולם.

הוא התקשר כמה פעמים

כשלא עניתי

הוא כתב הודעות

התעקש לדעת למה אני בוכה.

אז שלחתי לו את הפוסט שכתבתי כאן.

שני דברים הוא אמר.

הראשון

הוא הזכיר לי כמה שאני כותבת יפה (לפחות בעיניו)

והשני

הוא אמר לי מה הוא חושב על איך שאני נראית.

 

הוא לא חידש לי כלום

ידעתי שהוא שרוף לי על התחת

אבל הוא אף פעם לא ממש אמר לי את זה במפורש

אלא רק נתן לי להניח.

השבוע אני אראה אותו שוב

ואני יודעת שהוא יכריח אותי לאכול

כי בפעם הקודמת כשדפקנו המבורגר

אני הכרחתי אותו לסיים הכל.

ואני יודעת שנראה קומדיה מטומטמת כמו שאנחנו אוהבים

ואני יודעת שנעשה אהבה מטורפת במשך שעות ארוכות

כי אי אפשר להתכחש למה שיש בינינו.

 

 

למה לא סיפרתי לכם עליו עד עכשיו?

כל זאת ועוד

אולי בפעם אחרת ;)

לפני 11 חודשים. 25 בנובמבר 2023 בשעה 18:05

אני האישה הכי מגעילה בעולם.

לפחות ככה אימא שלי חושבת.

 

מכירים את הנשים האלו שמפתחות הפרעות אכילה בגלל סוכנת דוגמניות אחת שאמרה להן פעם אחת שהן לא רזות מספיק?

אז אם אחת הנשים הזו הייתה גרה עם אימא שלי

היא מזמן הייתה מתאבדת.

אימא שלי מוצאת כל יום דרכים חדשות לקרוא לי שמנה.

אתמול היה מקרה קלאסי.

היא אמרה לי להפסיק להתאמן במקום שבו אני מתאמנת בקביעות

וללכת לחדר כושר במקום

כי לטענתה

"זה לא באמת ספורט"

או

"גם ככה את לא יורדת בהיקפים"

והכי מדהים

"מה זה משנה שאת נהנית אם את לא מתחטבת?"

דאמ.

היא שוכחת שהייתי חיה על נוגדי דיכאון לפני שהייתי מתאמנת שם.

וסתם שתבינו

היום פגשתי מאמנת שלא ראיתי כמה חודשים

והיא אמרה לי שפלג הגוף העליון שלי התפתח מאוד

שרזיתי בבטן

ובכללי

שאני נראית חזקה הרבה יותר מפעם.

 

או היום.

ממש עכשיו.

תנו לי להסביר.

הייתי אצל אבא שלי בצהריים.

ישבנו לאכול בסביבות השעה 13:00.

היה מטורף.

אחלה בשר ואווירה משפחתית.

עכשיו רציתי לאכול ארוחת ערב

ואימא שלי הסתכלה עליי ואמרה לי

"אבל אמרת שכבר אכלת אצל אבא שלך".

אאוץ'.

כנראה שנשים שמנות לא צריכות לאכול יותר מארוחה אחת ביום.

כי זה בטוח בריא.

 

אני שונאת את הגוף שלי.

אני שונאת את העולם הזה.

אני שונאת את הגנטיקה המחורבנת שהיא הורישה לי

אני שונאת את השמנופוביה שהיא הדביקה לי

אני שונאת להיות רעבה

אני שונאת אוכל

אני שונאת הכל.

לא טוב לי.

כל כך רע לי לחיות כאן.

אני שונאת את המבט הביקורתי שלה כשאני מוציאה מהמקרר לידה כל דבר שהוא לא בקבוק מים.

אני מוכנה לעשות הכל כדי להיות רזה.

עשרים קילו פחות.

זה מה שאני צריכה.

עצמות בולטות באגן

ידיים רזות

רווח בין הירכיים

כי מה שווים כל השרירים

ומה שווה ההתקדמות הספורטיבית

אם הבטן שלי עדיין נפוחה

(במיוחד כשאני במחזור)

ואימא שלי מוצאת דרכים מיוחדות להשתמש בזה נגדי?

 

 

עוד מישהי פה מרגישה כמוני?