חשבתי שזה יהיה יום משעמם.
אז חשבתי.
תנו לי להסביר.
אימא שלי גילתה דרך חשבון האינסטגרם שלי שעשיתי קעקוע חדש.
כמובן שהיא רבה איתי
(מבחינתה אני בת 10)
אז חסמתי אותה כדי שלהבא לא תראה את החיים האישיים שלי.
היום היא שלחה לי הודעה.
שאלה אם חסמתי.
עניתי לה שכן.
היא התעצבנה ודרשה שאוריד
אני לא הסכמתי ואמרתי שאני אוהבת לשתף דברים באינסטגרם עם חברים.
על זה היא ענתה
"על איזה חברים את מדברת?" את לא מתאמצת לפתח קשרים חברתיים מעבר לאימונים שלך. כדאי שתתחילי להשקיע במה שחשוב בחיים".
אאוץ'.
זה מעליב.
יש לי חיי חברה.
חלק בזכות האימונים
חלק ממקורות אחרים
אבל לבוא ולגעת בנקודות כאלו בריב....
איזו גישה ילדותית.
זה כל כך גיל 15.
הטעות שלי היא שהמשכתי לענות לה.
אמרתי לה שיש לי חיי חברה אבל אני לא משתפת אותה בהם.
אז היא ענתה
"את לא עושה שום דבר מעבר לאימונים שלך
והקעקועים זה עניין אחר.
כנראה שאת מחפשת את הביטחון שלך איפה שלא צריך".
ראיתם דבר כזה אצל בנאדם מבוגר?
למה זה תמיד מגיע למקומות האלו?
מבחינתה האימונים שלי זה רע
והיא דואגת להזכיר לי את זה בכל הזדמנות שיש
אבל הפעם היא ממש ירדה נמוך.
את הריב היא קינחה במשפט המזעזע
"תדאגי להסיר את הקעקוע שעשית".
עניתי לה שזה לא יקרה ושאף קעקוע לא יירד ממני.
מפה היא יכולה להתפוצץ.
לי יש בעיה אחרת.
אם אני מודעת לזה שהיא מגעילה וילדותית
מישהו מוכן להסביר לי למה אני בוכה כבר כמעט שעה?
למה זה כל כך מטריד אותי?
למה זה כל כך פגע בי?
נראה לי שלא אלך אליה בסוף השבוע.
אני לא בנויה לפגוש אותה כרגע.
אני ממש פגועה מהגישה הזו.
איך מפסיקים את הדמעות?
