לכל דבר יש את הזמן שלו.
ברור
זה נשמע הגיוני
אבל בתכלס
מה הזמן הנכון?
גישה ראשונה טוענת שהזמן הנכון הוא עכשיו.
אם חשבת על משהו
וחשבת עליו מספיק כדי לתהות מה הזמן המתאים לו
כנראה שזה עכשיו או לעולם לא.
אני לא מתנגדת לגישה הזו.
אני מוצאת אותה הגיונית מאוד לעיתים.
אך מנגד
אנו בני האדם
ידועים בגחמתיות שלנו
כך שאם אנחנו רוצים משהו כאן ועכשיו
זה לעיתים נובע מהגישה התינוקית שלנו
ולא מצורך אמיתי והגיוני.
יש שאומרים שהזמן הנכון תלוי במי לוקח חלק בסיטואציה.
אם זה רק אנחנו לבד
או שיש פרטנר נוסף במשוואה?
זה לא חייב להיות פרטנר זוגי
אולי חבר או עמית לעבודה.
בין אם אנחנו לבד או עם שותפים
יש צורך בשיח על תיאום ציפיות
בין אם רשמי ובין אם לא
(לעיתים אפילו שיח עם עצמנו יכול להיות רשמי)
ולאחריו תגיע המסקנה
מתי יבוא הזמן הנכון?
יש היגיון גם בגישה הזו
אבל גם היא מקשה עלינו.
היא גורמת לנו לעיתים
לשים את עצמנו על הולד
כדי לחשוב איך נכון לרצות את הצד השני.
אנחנו משכנעים את עצמנו
שעכשיו זה לא הזמן
כי הצד השני לא מרגיש שזה הזמן
ואנחנו לא יכולים לפגוע בו.
יש גישה נוספת שאומרת
שהזמן הנכון לעולם לא יבוא
כי אין דבר כזה
זמן נכון.
העוסקים בשיטה זו הם אנשים רוחניים
שהולכים עם הזרם
ממתינים לסימן המיקום
ובינינו?
זה לא כל כך נורא.
אנחנו פחדנים.
כמעט כולנו
נברח מהסיכון ולא נרוץ אליו
זה טבע האדם
ולפעמים אנחנו צריכים דחיפה חיצונית
שתביא אותנו לעשות את הדבר הזה שרצינו
אחרת?
הוא פשוט לא יקרה.
זה אף פעם לא יהיה הזמן הנכון.
בהינתן כל זה
אני שוכבת במיטה ליד אהובי הרדום
ותוהה לעצמי
מתי הזמן הנכון לחזור לישון?
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
פוסט רציני עאלק.